הרומן שלי עם מירי בוהדנה

אחרי כל כך הרבה שנים אפשר לחשוף, היה לי רומן עם מירי בוהדנה. לא מדובר בסתם אירוע חד פעמי נטול משמעות ומלא בתשוקה, אלא רומן – רומן, כזה כמו בסרטים עם כינורות ושקיעות, כל נשיקה לוותה בשיר אחר של “איר סופליי” ובכל חיבוק נשמע ברקע careless whisper , ביצירתיות אין קץ הצלחנו לחמוק מהפפרצי שהיה אז בחיתוליו, ומדורי הרכילות הצמאים לצהוב לא זכו ולו לכותרת אחת שתשביע את רעבונם. היא הייתה מאוהבת, מה מאוהבת? מחוקה עליי, ואני גם הייתי די דלוק עליה.  הרומן הזה יכול היה להיות באמת מושלם אילו רק היא ידעה עליו, או עליי – אבל חוץ מזה הכל היה לגמרי מוכן, וברזולוציית full hd .

הכרתי אותה במסיבת קוקטייל כשאני לבוש בחליפת פראק שחורה בלוק של שון קונורי בג’יימס בונד, יד ימין אוחזת בברנדי יוקרתי ויד שמאל מדגימה איך חיסלתי במו ידיי חייל במדינת אויב שאת שמה עדיין הס מלהזכיר, במסגרת משימה שהשתיקה יפה לה. עמדתי ליד האח משוחח עם שלוש יפהפיות בשמלות ערב מפוארות השותות בשקיקה את סיפורי הגבורה שלי, בסוגריים רק אציין כי  בחולון של תחילת שנות התשעים ככה היינו מבלים, מסיבות קוקטייל, פראק, שמלות ערב. עניין של שגרה.

ואז היא נכנסה יפה כמו מלאך אחרי אמבטיית קצף, קלטתי אותה מקצה החדר אבל חיכיתי שהיא תעשה את המוב, וההמתנה השתלמה. בשמלת ערב שחורה היא חצתה את החדר כשההמון נפתח כמו ים סוף בפני משה. מצידו האחד עד אליי היא שטה, נעמדה למולי, ושאלה בחן מירי טיפוסי “אנחנו עדיין לא מכירים, נכון?” ואני עניתי לה בשארם בונדי אופייני “אני בתחושה שתיכף זה הולך להשתנות”, ומכאן הכל היסטוריה. אנחנו היינו כל כך עשירים שרדפנו אחרי השמש, כאשר היה חורף כאן, טיילנו שלובי זרוע בקופאקאבנה, הסתובבנו בבואנוס איירס ואפילו קפצנו מדי פעם לארה”ב ודרום אפריקה רק כדי לעשות עוד וי בצ’ק ליסט השנתי. בקיץ היינו כאן וכשאני אומר כאן מדובר באירופה הקלאסית, כי כזה אני בעצם אירופאי מחולון. נכון, היו כמה באגים, באופן מוזר היו לנו שני ילדים אבל מעולם היא לא היית בהריון, הם תמיד היו אחרי מקלחת ומנומסים מאוד, היה לנו מלא  כסף אבל מעולם לא עבדנו, אבל עזבו, אלה באגים קטנים. בגדול היא היית “קרועה” עליי והייתה בטוחה שכולן מנסות לגנוב לה אותי – כן היא היית באמת קצת קנאית, אבל התמודדנו.  אחרי תקופה של כמה שנים “זרקתי” אותה בשביל קים בייסינג’ר. הילדים איכשהו נעלמו והיא נשארה שבורה. אחר כך  “זרקתי” את קים – שכל מה שרצתה זה לרקוד עבורי את ג’ו קוקר צורח את  “you can leave your hat on” , אני אז הייתי בקטע יותר רציני אז העדפתי את “כנגדו”. כן – המציאות עולה על כל דמיון.

שנים אחר כך חולה מת, נעלי קיפי, טרנינג מתקופת חורבן בית ראשון, שבחולונית נקרא “טרלינג”, חולצת גטקס לבנה, עליה טי שירט ירוק עליהם סוודר כחול, מעליהם ז’אקט של טרלינג סגול ועל כל זה מעיל דובון בז’, כן, סוג של אמירה אופנתית. אני עם חום שלידו השמש היא קולר, עיניים דומעות ואף של ליצן אדום משימוש. ביד גליל נייר טואלט עם איכסה במרכז, וביד השניה הפניה לרופא מומחה. נכנסתי למעלית בגורד שחקים תל אביבי בדרך לדוקטור כאשר לפתע נשמע “רגע רגע”, בג’נטלמניות אופיינית החזקתי את דלתות המעלית ופתאום זה קרה. אלומת אור נגוהות מלווה בניחוח ארומה של ים – ים של מאוריציוס לא חוף הסלע בבת ים – היא דאתה פנימה למעלית על ענן נוצה, מלמלה תודה חייכה את החיוך ה”בוהדני” הזה שאני מכיר כל כך טוב  ולחצה על קומה 11. עמדתי המום בקצה המעלית, עם גליל נייר טואלט במקום ברנדי והפנייה לרופא ריאות עם תוצאות בדיקות שתן במקום הדגמות חנק, הכי שון קונרי שיש. משפט הפתיחה שתורגל מאות ואלפי פעמים קודם לכן נשכח כלא היה. לא רק המשפט נשכח, אפילו לא זכרתי איזה שפה אני דובר. בערך בקומה חמישית כשרק שנינו במעלית לקחתי אוויר כדי להגיד משהו חכם מצחיק שנון וכובש כמו שבונד היה אומר, ומה שיצא זה אפצ’י ושיעול ביחד – קונפיגורציה שלא ידעתי שקיימת עד אז. בשלב הזה היא לקחה את הטלפון הנייד בספיד דייל ולחשה למישהו baby stay with me on the line please  והחלה להזיל אגלי זיעה חינניים ו”בוהודנים” כאלה, עיניה ריצדו באימה או בתשוקה, לא ברור, וכשנפתחה הדלת היא זינקה החוצה. אני הבטתי בה בחמלה וחשבתי “מסכנה עדיין לא סולחת לי ולקים.”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *