העבר בעבר (בשביל החיים 3 ואחרון)

שתי נשימות עמוקות. מכניס את ה”פרלמנט” לכיס החולצה הקידמי. עוצם עיניים מניף יד שמנמנה, בציפורניים שחורות וכף מיובלת נוקש שלוש פעמים על דלת מספר 6. קול של ילד צועק “רגע רגע” רגליים יחפות מתופפות בריצה קלה לדלת.
‘מי זה?’
‘חבר של אבא’
‘אבא איש אחד בא בשבילך’

הדלת נפתחת ילד יחף בטיטול לבן וטי שירט תכלת מודפסת בלבן.
‘ש… לום’
‘שלום חמוד אבא בבית?’
(צעקה) ‘אבא האיש רוצה אותך’
יחף במכנסיים קצרים וגופיה אפורה מגיע לדלת
‘כן?’
‘אני חבר של אבא שלך ורציתי להחליף איתך כמה מילים’
‘ אורית תרדי עם אופירי לגינה אני עוד מעט אגיע.”
” בוא חמודי אבא עוד מעט יגיע”
” ביי אבא שלום איש”
טריקת דלת שקטה ובית דומם.
“בוא אתה רוצה לשתות משהו?”
” לא תודה ”
” שב… כן?? ”
” תראה עודד, לא היה לי קל לבוא לכאן אחרי כל כך הרבה שנים. ו… מה אגיד לך? כל המצב הזה לא פשוט לי. אני שרתתי עם אבא שלך אני עוד זוכר את הבוקר שלפני התאונה מה הוא לבש ואפילו את ריח האפטר שייב שלו. העיניים הדומעות שלך מהלוויה מלוות אותי כבר שנים יש לילות שאני הולך לישון איתן ובקרים שאני קם איתן. אוףףףףףףף זה קשה. ” יושב בקצה ספת לבד ירוקה משפיל מבט נושם עמוק מוציא סיגריה ביד רועדת ולא מדליק טיפה חוצבת דרכה בזיפי הזקן.

” וואוו ממש אהבת אותו הא? שמע אני שנים זעמתי על הבחור שטיפל ברכב. שנאתי אותו על זה שהוא לקח לי את אבא, על מה שהוא עשה לאמא, על זה שאופירי לעולם לא יכיר את סבא, על זה שלא יהיו לי אחים ואחיות, כעסתי על כל כך הרבה דברים, ואפילו הייתי גם נורא צודק בזעם שלי. בשלב מסויים הבנתי שזה לא הזעם שלי אלא זה אני של הזעם. לא אני שולט בו אלא הוא שולט בי. הייתי בלי עבודה, התנתקתי מהחברים על חברה לא היה מה לדבר. הרגשתי תקוע. ירדתי לסיני התחלתי לעשות יוגה ונעזרתי במטפל. הבנתי שבגלל העבר אני דופק את העתיד. אני לא כאן אבל אני לא נוכח, נוכח נפקד. זה לקח הרבה זמן, כסף, ותעצומות נפש על מנת להגיע לתובנה הזו אבל בסוף היא חילחלה. שמתי את העבר בעבר, מאז פתחתי עסק התחתנתי עם אישה מדהימה ויש לי את אופירי, האור של חיי. אני אגיד לך יותר מזה אפילו, התקשר אליי לא מזמן עוד בחור ששרת איתכם, לא זוכר איך קוראים לו, ואמר לי כמה הסיפור של אבא טראומתי עבורו, באמת ריגש אותי אבל אמרתי לו מה שאני אומר לך – תתקדם, אל תתעסק בזה(שם לו יד על הכתף) אחי אני שיחררתי – שחרר הכל טוב!! ”

הם נעמדים מתחבקים חיבוק ארוך ואמיץ. דמעותיו של אלפסי מרטיבות את גופיתו של עודד.
” אני רק רציתי להגיד….. ”
” עזוב אחי, שחרר … שחרר, לך תחיה. ”

” תודה עודד רק רציתי להגיד לך שאתה הייתה כל עולמו של אבא שלך ובגלל שאהבתי אותו באתי לראות שהכל בסדר איתך, ואני שמח שאתה הסתדרת, אני לא מיליונר אבל אם צריך משהו… ”

“לגמרי אחי לגמרי” חיבוק נוסף אלפסי יוצא למדרגות על מפתן הדלת בהמתנה למעלית הנייד של עודד מצרצר.
עודד משאיר את הדלת פתוחה רץ לשולחן בסלון
לוחץ על המקש הירוק “שניה מאמי”, הוא רץ חזרה המפתן אך רעש דלת המעלית הנטרקת מאחורי אלפסי בולע אותו מטה.
” דדי?”
“כן? ”
” מי זה? ”
“זה הבחור שההוא משבוע שעבר שהתקשר אמר שיבוא אליי לבקש סליחה.”
“אוייי ואיך היה?”
” לי קשה אבל לו הרבה יותר.”

אלפסי נכנס לרכב שמשתעל פעמיים כמיטב המסורת ונדלק. מניח את הנייד על הזרוע המודבקת על השמשה הקידמית, מחייג ביד כבדה ורועדת… צליל חיוג…
” הלו? ”
” אהה שלום זאת מיקי?…. ”

 


 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *