הנסיכה והמלאך השומר

אני הייתי ילד והיא היית אישה. שלוחת רסן ופרועה, צוחקת בקול רם מספרת בדיחות גסות והולכת עם מחשופים נדיבים. אודם על השפתיים ולק שבור על הציפורניים באורך לא אחיד. נעלי עקב ושמלה קצרה שחושפת רגל שזופה. לכל מי שהסכים היא הראתה את ההבדלים בצבע בין פיסת העור שכתפיית בגד הים מסתירה לשאר הגוף, ואני נער צפוף הורמונים ביקשתי כל פעם לראות מחדש את השינוי, מתוך תקווה שמשהו שם ישתבש ואולי פעם אחת, רק פעם אחת, יענה השם  יתברך לתפילותיו של נער בתול. מסתבר שהוא היה לא זמין. כשהעיניים לא רואות הדמיון עובד כפול.

שש שנים אחר כך אני חייל במדים, מסיימים תרגיל אחרי חצות מחליטים ללכת לשתות בבר באזור תעשיה צפוני. ממש לפני החניה דמות נשית מתבוססת בשלולית של קיא. הרכב נעצר ארבעתנו, מיכה מושיקו הרצברג ואני, קופצים מהרכב הצבאי משאירים אותו מונע ומאיר את האובייקט ופוגשים מועסקת במקצוע העתיק בעולם מבושמת בניחוח אלכוהול זול, מצויירת בפסי דם, טבולה בקיא ומבולבלת מסמים, מבט קרוב מגלה פנים מוכרות. אנחנו עוזרים לה לקום מובילים אותה לבר שוטפים לה את הפנים במי קרח שהברמן מגיש לנו. מורידים ממנה את הדם בזמן שהבעלים מזמין לה אמבולנס. שבריר שניה של צלילות היא פוקחת עיניים מביטה בי עמוק לתוך האישונים במרחק הבל פה
” בוא אני אראה לך את החזיה.” מחייכת ומצמידה את שפתיה לשלי ואני מרחיק אותה.
“את שיכורה”

לבר נכנס פרמדיק לוקח אותה מידיי, עיניה תלויות עליי כמו בגד דהוי על קולב חדש ומתמלאות בנוזל מלוח. הרצברג שואל אם אני רוצה לספר להם משהו?
“מסוממת אחי” ואני מת מבפנים.

חמש שנים עוברות, נתב”ג טרמינל 1 שלוש ארבעים ושבע לפנות בוקר לבוש חליפה בעניבה מפוספסת עליה רשום אל-על. יוצא להפסקת אוכל במשמרת הנוראית מכולן שמתחילה בחצות ומסתיימת בבוקר. משמרת בית הקברות היא קרויה בפי האמריקאים. מחלון המזנון המשקיף אל דלפקי הצ’ק – אין נצפית פמליה. אוליגרך לבוש בחליפת שלושה חלקים כחולה בעניבה אדומה ומטפחת תואמת על דש הבגד לצידו בצעיף מינק ומיני על עקבי סטילטו ארוכים במיוחד החושפים רגל חטובה ושזופה הנמתחת עד למיני קצרצר ושחור המכסה תנועת מושבים ברווזית ומדודה. מעליהן חולצה לבנה ויוקרתית ומבריקה ותספורת קארה שחורה משחור שסוגרת את עטיפת המתנה. מבט ועוד אחד ושוב, “אולי זו השעה?” שיפשוף עיניים נוסף ועוד מבט בתנועת המושבים הזכורה כל כך לטוב, וסימן השאלה מעצב עצמו מחדש לסימן קריאה. אני קם מטוסט הגבינה הנוראי מתנצל בפני סלוצקי שאוכלת איתי ועף לדלפקים. מבטינו מצטלבים היא ספק מחייכת ספק חוששת. המטפחת ודש הבגד מקדימים אותה במטרים בודדים אני מתקרב בינינו ניצבת פלדלת בדמות שומר ראש, “אולג זה בסדר”.

אני מחייך אליה והיא אליי.
“לפעמים אני חושבת שאתה המלאך השומר שלי, כל הילדות חלמתי להיות נסיכה אבל בבית דאגו כל הזמן להזכיר לי שאני סתומה, ורק שאתחתן עם מישהו שיסכים לפרנס סתומה כמוני. כשהכרתי את אבנר חשבתי שהנה בא הנסיך על הסוס הלבן. אבל הסתבר שמדובר בחמור. במשך שנים חייתי עם בעל שהתייחס אליי כאילו הייתי נעל בית משומשת. עברתי גיהנום מילולי ופיזי. בכל פעם שהרגשתי הכי נמוך ראיתי עיניים עורגות של ילד חרמן שגרמו לי לחזור ולחשוב שאולי אני בכל זאת שווה משהו. כשהחלטתי לברוח. נשארתי לבד לא בעל, לא הורים שהתנתקו, ילדים לא היו ומעט החברים שעוד נותרו לי נעלמו. התרסקתי כלכלית ולא נותרה לי ברירה אלא למכור את הדבר היחיד שנשאר לי. וכדי לברוח מהבריחה, ברחתי להזיה, ואז ברגע ובמקום הכי נמוך שהייתי הופעת וחילצת אותי. בבית החולים הכרתי את ליאון שהגיע לקבל שירותים רפואיים בארץ ממולדובה. אמרתי לו שאני יתומה שעובדת בהוראה. הוא התאהב בי עד מעל האוזניים, תהרוג אותי אם אני מבינה למה? מאז הוא היה מגיע לארץ במיוחד לבקר אותי. הוא תמיד אומר ‘ישראל ריפאה לי את הגוף ואת את הנפש’. איזה חמוד. עכשיו אנחנו נוסעים להתחתן שם. אחרי כל כך הרבה שנים מישהו מגשים לי את החלום של להיות נסיכה. ואולי זה סמלי שבדרך לחלום אני פוגשת את המלאך ששמר עליי עד כאן. תדע לך שאמנם תמיד ראית אותי לבושה אבל מולך תמיד הייתי הכי עירומה.”
” מותק” נשמע בריטון בוטח מדלפק הצ’ק אין.
” אני חייבת ללכת” היא נושקת לי על הלחי ומתקדמת לעבר הדלפק.
מרחוק אני שומע אותו שואל
” מי זה? ”
” תלמיד שלי” היא עונה.

עיניי התלויות בה כבראשונה מלוות זוג רגליים אין סופיות העולות במדרגות הנעות.

עשרים ושש שנה אחרי הפרידה במדרגות הנעות
בקרוקס ושורטס בפיצוציה תלאביבית אני לוקח קרטיב לימון כדי לשבור את צלזיוס. על שער של צהובון מקומי אני פוגש דיוקן מוכר על השער ולצידו כותרת: “נסיכה – קווים לדמותה של אחת שיש לה הכל” ובכותרת המשנה ” המורה שהפכה לאוליגרכית” המוכר מזיע מזוקן ושעיר מפטיר לעברי ” אינעל העולם אחשלי יש כאלה שנולדות עם כפית זהב בפה לא כמונו עומדים מזיעים בחום מוכרים קרמבו ומקבלים צעקות על העודף.”
“אל תשכח שזה דמות על נייר כרומו” אני עונה וסופר את העודף.

6 תגובות בנושא “הנסיכה והמלאך השומר”

  1. גיל, הנאה מושלמת לקרוא את סיפוריך. כישרון יוצא מן הכלל. ישר כח !

  2. מקסים. כל פעם מחדש אתה מרגש בכתיבה שלך וברעיונות המיוחדים.

  3. ענק. וכבר לא מופתע מאיכות הכתיבה. אני מצפה לבסט אוף דה בסט. ומקבל ביג טיים בסט

  4. צד נוסף של המשפט כל אחד צריך מישהו שמאמין בו.
    ואתה גיל, מפתיע כל פעם מחדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *