הכל אנשים

דרום תל אביב של סוף שנות ה – 70 הייתה בירת התעשייה של ישראל עוד הרבה לפני שהפכה להיות “סוואטו” ובוודאי לפני שפועל יצור הפך להיות מינוח מעליב. אנשים עם בגדי עבודה כחולים ומלוכלכים מגריז אבק ובוץ הסתובבו ברחובות בראש מורם, יבלות בידיים סימלו גבריות לא הזנחה, ואת השמנים למיניהם מרחו גברים על ה’בודי’ של הרכב ולא על הפנים, ואם היית קורא בטעות למישהו מטרוסקסואל – מילה שטרם הומצאה – היית מקבל סטירה רק כי זה נשמע מעליב.

מ”דיר אל בלאח” יצא לו רסמי ביום חמישי עם צאת החמה על מנת למצוא עבודה או לשדוד מישהו כדי להשיג דמי כיס . בלילה של אותו יום לאחר שסיים את הסנדוויץ’ אותו הביא מהבית לן בתחנה המרכזית במבנה נטוש. למחרת, יום ו’ מן הסתם קשה למצוא עבודה, הרבה יותר קל למצוא פרלמנטים בעסקים הפתוחים, כוסות קפה בורקס פיצוחים ואריס סאן. המהדרין היו מקנחים גם בכוס עראק, עוד הרבה לפני שעראק נחשב לבבת עינם של ילדי כאפות בלונדינים מחלקה הצפוני של העיר העברית הראשונה.

לאחר שהבין כי הסיכוי למצוא עבודה נמוך החל לחפש אובייקט לשוד. הוא עקב אחרי זקנות אולם קשישות מעטות הסתובבו ברחוב בשעות האלה של צהרי שישי ומאלה שכבר היו ברחוב פשוט לא היה מה לשדוד. ככה, בעודו פוסע באזור התעשייה הננטש לקראת השבת הבחין בצוהר פתוח לרווחה בקומת הקרקע של אחד העסקים. “זו ההזדמנות” חשב לעצמו ועד מהרה טיפס במיומנות של בבון על עץ אל עבר הצוהר החיצוני וקפץ פנימה אל תוך בית המלאכה. הוא הביט סביב עם הנחיתה והבין כי כאן אין לא אוכל ולא חפצי ערך שיגאלו אותו מעוניו. סריקה מהירה של המקום לימדה אותו כי ככל שימהר לצאת כך ייטב.

חוש הומור מוזר יש לאלוהים לפעמים הוא משאיר לך צוהר להיכנס אבל לא נותן לך לצאת. הצוהר אליו הטיפוס מבחוץ היה קל הפך להיות בלתי נגיש מבפנים קיר מרוח בגריז וקרסול נפוח מנחיתה לא טובה הפכו את החזרה על עקבותיו לבלתי אפשרית. ניסיונות נואשים שהחלו מאלתורי סולמות שעלו בתוהו ועד לצעקות שבר בלתי נשמעות הובילו אותו למסקנה הבלתי נמנעת שאת השבת הוא מבלה בגיהנום הזה וממתין חסר אונים אל קיצו הבלתי נמנע. כך העביר רסמי את יממה ומחצה בבית מלאכה קר ומתכתי נטול מזון ורק ברז מים של שירותים מספק לו נוזלים. תמונותיהם של בגין ורפול על הקירות לא סיפקו כל סיבה לאופטימיות.

בבוקר יום א’ לאחר 36 שעות בהן – כאשר רעש הבטן המקרקרת לא הפריע – שקע בהזיה נוגה על סופה הטראגי של ההרפתקאה. בדופק מהיר ורועש מג’מבו לפני המראה שמע שלושה קולות מתקרבים אל קדמת בית העסק צחוקים קולניים בבריטון ובס עמוקים ליוו את הרמת תריס הכניסה. הוא נעמד מרוחק מהם כשהוא רטוב מזיעה ונוזלים חשודים אחרים. בפתח הדלת נעמדו שלוש דמויות שנראו כמו פרסומת לרב בריח. “אלפרדו בנימין יש פה מישהו קחו משהו ליד”. במהירות חתולית הפכו שלושת הקולות המחוייכים לשלוש מכונות לוחמה חמושות. למולם עמד עבריין קטן שתש כוחו “מה אתה עושה פה?” חזותו הסגירה את מוצאו והשיחה עברה מיד לערבית.
“באתי לגנוב משהו, נכנסתי ביום שישי ולא הצלחתי לצאת .”
” יש עליך נשק?”
“לא, מה תעשו איתי? תקראו למשטרה? תרביצו לי ? תרביצו לי ואז תקראו למשטרה? ” שאל בחשש
“מתי אכלת בפעם האחרונה?” שאל האמצעי בערבית רהוטה ובבס עמוק
“ביום חמישי בערב”
“אסמע יא מדרוב, אני אתן לך עכשיו מאה לירות. אתה תלך למסעדה של זכריה התימני פה מעבר לפינה ותגיד לו שמוסא הלחצן שלח אותך ותזמין כל מה שאתה רוצה לאכול, הוא לא יגבה ממך. אחר כך לך לקופת חולים תטפל בקרסול, ואז לך לתחנה המרכזית תקנה לך בגדיי עבודה במאה לירות האלה. תחזור אליי עד הצהריים ומהיום במקום לגנוב אתה תתחיל להתפרנס בכבוד – מעבודה קשה. עכשיו יש לך שתי אפשרויות: לקחת את הכסף ולצחוק על היהודי האהבל שנתן לך אותו ולברוח או לנצל את ההזדמנות היחידה שתהיה לך בחיים להיות בנאדם – זה בידיים שלך, אבל אם תחליט לברוח בפעם הבאה שאראה אותך אתה תתפלל שנקרא למשטרה – יאללה רוח’ (לך).”

באחת בצהריים התייצב רסמי שבע חבוש ולבוש בגדי עבודה בכניסה לעסק הלחצנות של מוסא , הפעם נכנס דרך הדלת והתקבל בברכה.

6 תגובות בנושא “הכל אנשים”

  1. סיפור מיצג של דור אשר לצערי כבר איננו פה. אחרוני הדור נעלמים ומה אנחנו למדנו מזה ?

  2. שאפו גילי מתוק. אהבתי. הגיע הזמן שמי שלא הכיר את אבינו בחייו יכיר ויעריך לאחר שנפטר. וואלה מתגעגעת אליו ואל אמא..חסרים לי מידי יום.

  3. הלוואי והיו עוד אנשים כמו אבא שלך היום.
    הלוואי שיהיו עוד אנשים כמוך שיספרו את הסיפורים על האנשים ההם.

  4. לא הסכמי אוסלו לא הסכמי ורסאי לא הסכמי רודוס ולא הסכמי השלום עם מצרים מציע פשוט לקרוא את “הכל אנשים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *