הוליווד עאלק

השבוע הוזמנתי לפרמיירה של סרט ישראלי – ואני – אני מחולון מה לי ולפרמיירה? בפעם האחרונה שהייתי בפרמיירה היה בטקס הסיום של  כיתה ו’ – לא סתם זו גם הייתה ההצגה האחרונה. הפרימיירות היחידות שראיתי היו ב”גיא פינס” והגיעו מהוליווד . הכוכבים מגיעים בלימוזנה יורדים ממנה ישר לשטיח האדום שם ממתינים המון מעריצים שצורחים ללא הרף. הכוכבים מחייכים חיוך מלא שיניים , זורקים איזה הערה מתוחכמת לגיא פינסית המקומית, ונכנסים פנימה. האורחים מגיעים זורקים את המפתח לנער החניה נותנים לו טיפ שמן וצועדים פנימה בחליפה של הביוקר. הכוכבות נראות כמו בחלומות של נער בן 16 ולבושות אפילו פחות.

עם הדימוי הזה באחורי הראש נעלתי נעלי דיסקו חגיגיות, עליתי על מכנסי ה”ליווייס”  לאירועים מיוחדים, לבשתי חולצת “טופר” אופנתית, ויצאתי אל האירוע כמו המגה סלב שאני, ערוך ומוכן לחמישה דרקונים. חצי שעה של חיפוש חניה נואש הסתיימו בחניון מצחין משתן ומביוב דולף.  בחוץ היה כל כך חם שצלזיוס עצמו היה מזיע. משם צעדתי  אל המכה של הקולנוע הישראלי – הסינימטק. אם הוליווד זה הסנטיאגו ברנבאו – איצטדיונה של ריאל מדריד –  אז הסינימטק הוא יותר בכיוון של מגרש וינטר ביתה של אימפריית הכדורגל הכח מכבי עמידר רמת גן. מרחוק ראיתי משהו אדום הנחתי כי זה השטיח לידו עמדו שלושה בני עשרה משועממים שעסקו בשאלה המאוד ריאלית אם תגיע אליהם השחקנית הראשית ותבקש מהם חסדים – האם הם יסכימו? אכן ויכוח מרתק התפתח אך התפזר בטרם הגיע להכרעה כיוון שמחר יש מבחן מעבר בתושב”ע והם צריכים לישון מוקדם.

בכניסה למתחם במקום בו אמורים היו לעמוד כתבי הבידור עמד אלתרמן מחופש למוכר בייגלה “בייגלה חם ומדליק שעושה בפה קריק קריק”,  כשהתקרבתי ניסה לשדל אותי ” אבאל’ה אתה הולך להתייבש בסרט שים משהו בפה.” הכי הוליווד. הלם התרבות האמיתי אחז בי כאשר הבחנתי כי במקום חליפות שלושה חלקים הגיעו האורחים החולקים כבוד ליוצר וליצירה בברמודה ונעלי אצבע. מעט שחקניות הגיעו בלבוש הוליוודי ותסרוקת של מגדלי התאומים, אשר בעקבות החום הפכה עד מהרה לגראונד זירו.

בהזמנה נכתב כי יש להגיע כשעה לפני התחלת ההקרנה לטובת קוקטייל פארטי. אם קוקטייל פארטי באנגלית זה “סחונייה” אז פגעו בול. שני בקבוקי יין פטישים הפכו להיות קן תפילותיהם הנידחות של באי האירוע, אבל יותר מזה זירה להחלפת זיעה, הבטיחו להתחכך ב’מי ומי’ – התחככו ועוד איך התחככו, מכיוון שאני לא ‘מי’ ובטח לא ‘ומי’ יצאתי החוצה. שם שמתי לב כי רוב המוזמנים מחזיקים חפץ בלתי מזוהה ארוך ושחור ביד, החידה הזו נפתרה כאשר הבחנתי כי חברי האקדמיה לקולנוע, המקבילה הישראלית  לחבר שופטי האוסקר, שאך הגיעו – מפרקים את הסוללה מהאופניים החשמליות שהחנו אחר כבוד בקדמת מגרש וינטר.

בטרם נכנסים עובר טיפוס לא מזוהה וצועק כי בלי כרטיסים אף אחד לא נכנס, הזמנות בוואטס אפ לא מספיקות. הגענו לשולחן הכרטיסים שם הסתבר כי חולקו חמש מאות הזמנות לאולם בן 350 מקומות,ומיד כל הפאסון של LA  מתרסק באחת וחוזר להיות שכונה, “באימאשך אחי באתי ממעלה לבונה וגיסתי עוזרת הפקה בסרט, פנק אותי בכרטיס”  “אל תדאגו” הרגיע מנהל צוות הכרטוס “כולם יכנסו – מקסימום נוסיף כיסאות” –  אין על האלתור של הישראלים – אין, לגמרי הוליווד.

עוד בטרם נגמרו כותרות הפתיחה היושב לצידי העלה לאוויר נחירות בעוצמה של ג’מבו בהמראה,שעתיים של שינה עמוקה הסתיימו עם הדלקת האורות, באפיצות צה”לית היה הראשון ללחוץ בהתרגשות את ידי הבמאי ולומר – “סרט כזה עוד לא ראיתי” – אמר ולא שיקר, אם מישהו בשירות הדיפלומטי של ישראל קורא את זה נדמה לי שמצאנו את השגריר הבא באו”מ. את ההתגודדות בלובי היציאה קטעה מערכת הכריזה מהאולם “אין מה לחכות לקוקטייל סיום, נגמר התקציב, אפשר ללכת הביתה.” הכי קלאסה הכי שטיח אדום הכי נוצץ. סססאומו אפילו הבייגלה כבר הלך!!! הוליווד עאלק!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *