הבכי של פרלה

“בכל פעם שאמא הייתה מקבלת ירקות מהירקן היא הייתה נותנת טיפ גדול לשליח עם הצלקת בפנים מניחה שני תפוחי אדמה על השיש לזכר התקופה שלא היה לה מה לאכול, כדי שנזכור  שאוכל זה לא מובן מאליו.  מתיישבת ובוכה מה בוכה? מתייפחת. הזיכרון מהמחנות לא הרפה ממנה”

לפני מספר חודשים הייתי בשבעה של פרלה, והשיחה שהתגלגלה שם בין הבן האבל לחבר המשפחה המבוגר והלא מוכר לי ריתקה אותי.

“בכל פעם שאמא הייתה מקבלת ירקות מהירקן היא הייתה נותנת טיפ גדול לשליח עם הצלקת בפנים מניחה שני תפוחי אדמה על השיש לזכר התקופה שלא היה לה מה לאכול, כדי שנזכור  שאוכל זה לא מובן מאליו.  מתיישבת ובוכה מה בוכה? מתייפחת. הזיכרון מהמחנות לא הרפה ממנה”

“תקשיב איז’ו אתה כבר חמור גדול ואני יכול לספר לך סיפור של ילדים גדולים. אמא שלך – פרלה הייתה יפה כמו מלאך כשהייתה צעירה, כולם רצו אותה אבל היא התאהבה בסלמוניקו שלא רק היה ילד ממשפחה טובה מה יש לה אמסעים (אמצעים) אלא גם היה  הכי ספורטאי בעיר. בגלל שכולם הכירו את כולם זה נתן הרבה סחורה לנשים לרכל – ואלה כשנותנים להן סחורה, יודעות מה לעשות איתה. סלומוניקו ופרלה היו כל הזמן ביחד מהבוקר עד הלילה – אהבה כזאת של סרטים. הם תכננו הכל.  איפה יחיו, במה הם יעבדו, כמה ילדים יהיו להם, איך יקראו להם…הכל, אבל אז באו הגרמנים הבסטאדרוס (המנוולים), בהתחלה חשבנו הם לא ישימו לב אלינו, כי אנחנו? מה עשינו להם? אבל הבן של השטן גם אם ילבש גלימה של פיה ישאר שטן. אחרי כמה שבועות הם התחילו לעשות מה שנאצים יודעים לעשות הכי טוב. סבא וסבתא שלך אמרו להם לברוח, כי כששטן נכנס בדלת לגן עדן את הלהבות של הגיהנום כבר אפשר לראות מהחלון.”

“אמא שלך שמה פאה ככה יפה בלונד וסולומון חליפה יפה מה לקח מאבא שלו , והם נראו יפים כמו בז’רונל. בדרך לרכבת יותר גרמנים מבלטות, והם – לנאצים היה מותר הכל. פתאום אחד מהם ביקש תעודות מפרלה ונגע בה לא יפה, עוד לפני שהבין מה קרה קיבל סנוקרת מסלומון, ישר ללסת, כאילו יצא מהקרב בין עלי לפרייזר. הנאצי נשכב על הרצפה והתחיל בלגן גדול, כלבים יריות באוויר ריצה פאניקה מהומה. בתוך הבלגן היא ראתה ששלושה נאצים מכים בכת של רובה את סלומון ששוכב על הרצפה והיא התחילה לרוץ. היא הצליחה לברוח לבד להרים שם המשיכה ברגל ונתפסה ‘סקונדה’ (שניה) לפני היא חוצה את הגבול לאלבניה (במלעיל), משם היא נשלחה לאושוויץ. מה שהיא עברה שם – על השונאים שלנו. אחרי כל מה שעשו לכולם, לקח אותה שם איזה דוקטור שהחליט שהוא רוצה לראות אם אישה יכולה לחיות משני תפוחי אדמה ביום ככה במשך כמה חודשים היא עבדה בעבודות פרך מהבוקר עד הלילה כשהשטן שומר שהיא לא תאכל יותר משני תפוחי אדמה שהוא היה שוקל בדיוק כדי שהיא חס וחלילה לא תאכל יותר ממה שמותר בניסוי. ככה זה גרמנים – מדויקים ימח שמם.”

“אחרי כמה חודשים של הרעבה נגמרה המלחמה, פרלה נשארה לבד בעולם, בסלוניק לא נשאר כלום, לא אנשים, לא בניינים לא רכוש שום כלום. היא עלתה לארץ לא בגלל ציונות, היא עלתה לארץ בגלל הפחד להיות לבד. היא עלתה לארץ כי היא לא האמינה ביוונים יותר, היא עלתה לארץ כי לא היה לה משהו יותר טוב לעשות באותו זמן. היא הגיעה לת”א – כמו שאומרים – רק עם הבגדים שעליה, לא יודעת שפה, לא יודעת שום מקצוע, לא מכירה את המנטליות, דג מלוח במים מתוקים. אבא שלך היה הרופא שבדק אותה כשהגיע ארצה, הוא הבין כי היא יהלום שצריך לנקות מעליו את האבק כדי שזוהר שלו יאיר את היקום. אבא שלך היה הצבט שפתחה את הצדפה והראתה לעולם את הפנינה שבתוכו. החיים איתו היו מתוקים, הוא הצליח בעסקים והיא קיבלה חיים טובים, המזל שלה התהפך, בעל מה אוהב אותה, משפחה טובה ורווחה כלכלית מה עוד צריך? אבל כשיש לבנאדם פצע עמוק גם אם ישים עליו קילו יוד – צלקת תשאר לו, והמקום אולי לא יהיה חולה, אבל גם לעולם לא יהיה בריא. אמא שלך מעולם לא שכחה מאיפה היא באה.”

“זה מה שאמרתי, בגלל זה היא בכתה כל פעם כששמה את התפוחי אדמה על השיש”

לא הבנת כלום טרונצ’ו, אדיוס סאנטוס (אלוהים אדירים) הלך הקיימאק נשאר הטוקמק (משהו כמו “הלך הפלא נשאר הילד”) – איך קראו לשליח של הירקות זה לכל הפחות אתה יודע “לניו” (טמבל) ?

“לא יודע נראה לי שלמיקו….”

“ואתה יודע איך אומרים ב”סלוניק” שלמיקו?”

סלומוניקו?

“…..מישהו פעם רצה אותי ככה

אני הייתי יפה והוא די צעיר
כתבנו מכתב לא היה בזה פחד
שהכל אפשרי אם מספיק מנסים….”

מישהו פעם…..

2 תגובות בנושא “הבכי של פרלה”

  1. מקסים מרגש ומשך את תשומת ליבי.יופי של כתיבה.
    תודה גיל יקר על השיתוף.חיבוק גדול מאיסטנבול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *