דברים שלא רואים מ”כאן”

דברים שלא רואים

לפני שנתיים בערוץ הראשון ביקשו לראיין את שותפי לוי זיני ואותי על “שער האירו“, סרט תיעודי אותו השלמנו זמן לא רב קודם והוצג ב”יס“, “פסטיבל חיפה” ו”פסטיבל ניו יורק”. התקשר מישהו תאם איתנו להגיע לבית הנבחרות בשפיים בשעת צהריים. באיחור אופנתי של שעה נעצרו בחניה שני ואנים ושתי מוניות מהם ירדו 11 אנשי צוות. במילים אחת עשרה אנשי צוות!!! מפיקים, עורכים, מאפרות צלמים עוזרי צלם סאונדמן ועוזר סאונדמן מראיין ועוד כמה שבטח שכחתי – איתם הסליחה. ” רק אתם הגעתם?” שאלתי בציניות, “התחקירן ועוזרת ההפקה חולים ושולחים התנצלות” ענה מישהו ברצינות על הבדיחה.  לאחר שהראיון הסתיים שאלתי מדוע הצבא הקטן מרוממה איחר? התשובה שהתקבלה היית כי הם עצרו לארוחת בוקר, בכל אופן יש אש”ל שצריך לנצל. “כמה רייטינג יש לתוכנית?” הקשתי, “ביום טוב”, ענה העורך, “אנחנו מגרדים את האחוז”. רק על מנת לקבל פרופורציות לימי צילום מורכבים יותר,  אנחנו היינו יוצאים שלושה, אותנו הגיעו לראיין אחת עשרה אנשי צוות וארבעה נהגים, ביחד חמישה עשר איש.

זה הצד של הרשות. ועוד לא אמרנו מילה על בריונות של ועדים, אפס גמישות ניהולית ושנים של התעמרות בצופה. אז כן שידור הציבורי נחוץ, אבל המוסד הארכאי הזה ראוי לו שיסגר ויפתח תחתיו ארגון בריא ויעיל יותר. וכן לעובדים יש חלק ענק במחדל המתמשך הזה.

בפינה השניה של הזירה ממתין נתניהו.

את נתניהו אפשר להאשים בהרבה דברים, בחלק נכבד אפילו תהיינה אלה האשמות מוצדקות, טיפשות היא בוודאי לא אחת מהן.

איך אדם אינטליגנטי כל כך מסתבך בשטות כמו התאגיד ?

העובדות מצביעות על כך שבמהלך כמעט עשר שנים בהן נתניהו מכהן כראש ממשלה הוא סובל מעיתונות נגטיבית, מגמתית, לא תמיד עניינית, ושאינה מהססת להכניס את משפחתו אל טורי הביקורת. ועדיין כמעט עשר שנים הוא ראש ממשלה.

איך כל זה מתיישב ביחד ?

ההסבר המתקבל על הדעת, הבלתי נשמע והפשוט עד כדי מבוכה.  התאגיד לא מעניין את נתניהו!!! הוא הרי מגדיל את כוחו ככל שהתקשורת מקצינה את הקו נגדו. הוא אמור להיות מוטרד אם התקשורת תתמוך בו,  שכן בכל התקופה שהיא ניאצה בו – הוא התחזק.  מכאן שמשבר התאגיד הוא לא אמצעי להפוך את התקשורת לאוהדת או ימנית, אלא אמצעי לשמר את האנטיגוניזם התקשורתי נגדו, וכנגזרת ישירה מכך, את תחושת המיאוס שחש הציבור  למדיה ולסיקור העויין לו זוכה ראש הממשלה. המשבר הזה נועד לתחזק את תחושת השנאה של העיתונות לנתניהו ותחושת הבוז של הציבור אליה, מה שיבטיח לו אהדה ציבורית. אל הפח הזה נפלו העיתונאים כפרי בשל ושיחקו את התפקיד שיועד להם בצורה מושלמת, כך שפרדוקסלית דווקא מתנגדיו הנוקבים ביותר  למעשה מסייעים לו במימוש תוכנית האב המקורית – להמשיך ולכהן כראש ממשלה, ואף לנצח בבחירות הבאות. כך הופכת שנאתם של העיתונאים לנתניהו – לנכס האלקטורלי המרכזי שלו. כמה פשוט ככה גאוני.

בסופו של המשבר, התקשורת תישאר עם התסכול, נתניהו עם השלטון, ואנחנו עם דוד ביטן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *