געגועיי לדאאאויד הפרסי

כל פעם שאני בדרום תא אני סועד אצל “דוד ( במילעיל) – אוכל  הפרסי”, ומה שאני אוהב שם זה שהכל ברור זו מסעדה, לבעל הבית קוראים דאאאויד, והאוכל שהוא מגיש הוא…. נכון פרסי. וכן דאאאויד הוא פרסי – לא איראני – פרסי!!!.

אצל דאאאויד היה תענוג , לפי הכתמים על הרצפה בכניסה  יכולת לדעת מה  בתפריט היום. מול דלת הכניסה עמד גליל מסחרי של נייר. את פניך היו מקדמות בנותיו של הפרסי שאיכשהו לכולן קראו אילאאאנית (במלעיל) תמיד לבושות בטייטס שחור וחולצת אוהל שנרכשה ב”למטייל” הקרוב לביתה, ואם לנקוט לשון עדינה – ראית נקיות ממנה.  רק התקרבת לרדיוס של צעקה מהדלת הייתה נשמעת שאגה מחוייכת “נשמה ברוך הבא, מה בא לך לאכול כפארה?”/ משם היית מגיע לסירים ופותח אותם, לא רק כדי לראות מה הם מכילים, אלא בעיקר להתבשם מניחוחות גן העדן שהם הדיפו.

שולחן חנוט בשעוונית שנרכשה מ”כבודי” בחנות הסמוכה  ולידו כיסא עינויים שב”כי עשוי עץ המתינו רק לאחוריך הרעבים. במהירות האור הוגשו סלטים וירק כדי לעשות שמח בפה עד שהחגיגה תתחיל.  מיד לאחר מכן הוגש נהר אורז שבמרכזו עוגנת קציצת גונדי, ומדובר באי בקנה מידה בינוני. לצידם מגיעה גינת ירק חמצמצה שקוראים לה חורש סהבזי, זה היה כל כך טעים שנדמה כי הפסוק “בנאות דשא ירביצני ” נכתב בדיוק על זה. זה היה הרמוני כמו סיימון וגרפינקל, קלאסי כמו המונה ליזה, ומדוייק כמו מסירה של אינייסטה למסי.

בדרך כלל במהלך הארוחה היה מגיע “ערק” – ההומלס השכונתי ומבקש לאכול, וכוסית משקה…של – נחשו מה? מיד היו מתקוטטים ארבעה שולחנות מי יזכה במצווה ויממן לו ארוחה. כן, ישב שם מלח הארץ בבגדי עבודה קרחת וכרס.

בסיום הארוחה היה מגיע תה ממותק עם קוביית סוכר וחשבון שכתוב בכתב יד. התשלום היה רק מזומן כי דאאאויד לא האמין בבנקים: “אם תהפוך את הרשיון של הבנק תראה שכתוב – גנב ברשיון”, ואם לא היה לך מזומן, “לא נורא נשמה העיקר שאתה לא רעב – בפעם הבאה”.

השבוע הגעתי לאזור כשאני כבר מזיל ריר. משהו נראה לי מרחוק קצת לא בסדר אבל ייחסתי את זה לפאטה מורגנה של רעב. התקרבתי – ואת אשר יגורתי בה – את “דוד – אוכל פרסי” החליפה מסעדת “בלוז איראני”. נעמדתי שם כולי תמהון פתאום יצא אליי בחור ורדרד כזה, כולו חיוור או  חולני עם נזם באף ורזה למות. “תרצה להכנס אדוני?”

“שו אדוני ? פה אני או כפארה, או נשמה” חשבתי, אבל היה שם: לא נעים, מבאס, אז נכנסנו שלושתינו. הכניסה הייתה נקייה כמו מראה בסלון של פולנייה בערב ליל הסדר, וזה כבר הדליק לי נורה אדומה. החולני הוביל אותי לשולחן בפינה חשוכה במרכז במסעדה. שם המתין מסמך לא מוכר במחוזות פרס ומאויית ת.פ.ר.י.ט. אבל הורדרד ראה שאני לא בעניין ומיד החל לדקלם את הטקסט שהוא כל כך גאה בו.

“שמי סטס והיום יש לנו כאן אנסמבל של טעמים איראני, זה מתחיל ברסיטל של ‘גורמה סהבזי’, ממשיך בסימפונייה של בשרים…”

“רגע, רגע, תקשיב סטרדיבריוס”, קטעתי אותו “זאפה קנה אתכם? אין מצב שתעלה פה פתאום אחינועם ניני ותיתן מאוול של ‘אווה מאריה’ נכון? כי אם כן תגיד עכשיו!!” הוא חייך והשיב בשלילה.

“עכשיו תקשיב, אני באמצע העבודה, וכל המילים האלה שאתה אומר פה מבריחות את התיאבון, ואני מהבוקר לא אכלתי רק שתדע, אז ככה בא נחסוך את דרשת הבר מצווה, כל מה שאני רוצה זה אורז פרסי עם גונדי וחורש סהבזי”

“אהה  זו מנת המיקרוקוסמוס  האיראני” אמר והלך. אחרי עשרים דקות הוא חזר עם מגשית של מנות פתיחה אנורקטיות – “אם את המזטים אתה מביא בכיסא גלגלים, בטח את האוכל תביא באמבולנס” – ‘סטרדיבריוס’ לא גדל על הגששים כנראה. אחרי עוד נצח, הגיעו שתי צלחות לוויין האחת הכילה גוש לא ברור שיש המכנים קציצה ושרידי אורז, כאשר אחותה איכלסה שאריות פטרוזיליה עייפה ועוד מספר עלים ירוקים שאפילו לכינוי גראס לא ראויים.

סיימתי ללעוס את הבאסה ולעכל את הקוססססמוססס, ואז התייצב לצידי הורדרד,  ” נו, היה טעים לך המיקרוקוסמוס, הזכיר לך את הבית?” שאל כשהגיש את החשבון.

“האמת, הטעם באמת הזכיר לי את המיקרו – בעיקר את האריזה הקלקר והפצפצים.”

הצצתי בחשבון, עדכנתי את חברת האשראי כי החריגה תיסגר עד סוף החודש, שילמתי ויצאתי לאכול פלאפל ממול.

געגועיי לדאאאויד הפרסי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *