ג’ירו

פיצה פיתה

השבוע כל מי שאכל פעם ספגטי, או הכין פיצה פיתה, הפך להיות האורקל האולטימטיבי לג’ירו דה איטליה. כולם מסבירים בארשת חשיבות עצמית והתנשאות למזרח תיכוניים  שלא בקיאים ברזי התרבות האירופית כי “זונוקלן” היא העליה הכי קשה בג’ירו – ג’ירו עאלק חבר שלהם מהקולסיאום – ולא זו אף זו – המהדרין יגדילו ויוסיפו כי זווית העלייה בקטע הזה עומדת על כ – 22%, אם עד עכשיו הייתי צריך שיעור באיטלקית, אהרון אספיס אליך.

להתראות אהרון אספיס, שלום לך אדון מרב מיכאלי

על פניו, הייתי זורם עם ספורט שעושים בישיבה ומטיילים באירופה, אפילו עם מחיאות הכפיים וההערצה של המוזרים שעומדים בצידי הדרך – הייתי מסתדר, אבל כל האפקטים הנלווים נראים לי מיותרים עד מביכים. הרי מה זה הספורט הזה אם לא בגדים צמודים על גופות מיוזעים וגונחים, המיוצבים בזוית  בלתי אפשרית ומתמחים בעבודת רגליים – אם אלה היו נשים היו קוראים לזה פורנו – אבל לא כאן זה גברים אז זה ספורט!! להתראות אהרון אספיס, שלום לך אדון מרב מיכאלי.

בכלל אם יש משהו שהתחברתי אליו בכל הבאסה המתנייעת הזו הוא איזור ההאכלה – שם ממתינים לרוכבים ג’לים, חטיפים עוגות ובגדול מאכלים רוויי פחמימות. את זה אני לגמרי מבין, רק למה להגיע עד שם עם אופניים? מה, כבר אין מכוניות בעולם? למה לא תבואו לבושים יפה – כמו בני אדם – ופשוט תשבו לאכול, איך תמצאו כלה ככה?

ערן לוי

אני לא מומחה גדול לאופניים, וכל המילים האלה של דאווין בלועזית “פלוטון” (דבוקה – שזה בעברית הבינוניים לא בשר לא חלב ) “גרפוטו” (האוטובוס – כלומר המתקשים, יעני הקבצה ג’)  לא באמת עושות לי את זה, ובכל רגע נתון אעדיף לצפות בשידור חוזר בפעם האלף בגול של ערן לוי – שביום דיאטטי במיוחד עוד לפני הלאפה הראשונה של הבוקר אוכל שני מדוושים כאלה רק בשביל “לפתוח את התיאבון”, על כל אנורקסי בבגד שמח שרוכב,  אבל מה כן – אני ציוני!! השנה זו הפעם הראשונה במאה שנות ג’ירו – כן אני כבר ממש בעניינים – שהוא יוצא את תחומי אירופה ומתחיל בישראל כהזדהות עם שבעים שנות עצמאות. אני לא רק ציוני אני קודם כל מארח לבבי, אז להלן כמה נקודות ציון שיסייעו לכם לעשות תוצאה טובה, מה טובה? כזו שלא חלמתם עליה!

כפיים

זאת שרודפת אחריכם עם דגל ישראל, מצלמה וצועקת כפיים היא לא ה”פועל” (הרוכב הפראייר שסוחב את המים הסמים המשאבה לפנצ’רים וכולי),  היא סוג של תמריץ לרכב יותר מהר, לא שזה משנה , כך או כך, להפטר ממנה, לא תצליחו. בכלל  כשאתם רוכבים בשבת בירושלים וחבר’ה מזוקנים לבושי שחור מנופפים בידיהם – זו לא הערצה. אתם ממשיכים ונתקלים במבנה גדול שבוקעות ממנו צעקות – זו הכנסת – האיצו, אם אתם נתקלים במבנה יותר קטן שבוקעות ממנו צעקות – זה בית ראש הממשלה הימלטו על נפשותיכם. הגעתם לת”א אתם רואים עב”מים ברחובות – לא, הסמים שלכם לא פג תוקף – זה רחוב שנקין – לא לחינם לא רחוק שוכן רחוב מאז”ה. משם התגלגלו צפונה כשתשמעו יריות –זו לא הזנקה, פשוט הגעתם לנתניה, זה סימן שעוד מעט מסיימים וכמעט הגעתם, אבל הכי חשוב, ממש הכי חשוב,  כשאתם נכנסים לחיפה תשתדלו לא אחרי שמונה בערב – בכל אופן אנשים ישנים.

אני כל כך מתגעגע לדבר על המשואות פתאום…..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *