גידי גוב נגד רדיוהד

לא לכל אחד יוצא לעשות טיול מודרך בתחנות חייו, לי זה קרה השבוע, כשכולם נהרו לראות את "רדיוהד", "כנגדו" דאגה לנו לתשובה ציונית הולמת – אנחנו הלכנו לראות את גידי גוב, כי הרי מה יותר יהודי מלשמוע רוק בזאפה.

את התקליט הראשון שרכשתי בחיים, רכשתי יד שניה במחיר מלא, כן כבר אז הייתי איש עסקים ממולח מאילן השכן – לתקליט קראו "צפוף באוזן " של כוורת , להקה עם שם מוזר כמעט כמו "הגשש החיוור", מה אפשר לצפות ממפיק שהשם שלו 'דשא'. את התקליט חרשתי כל כך הרבה עד שגידי קיבל את הקול הצרוד. שנים מספר אחר כך יום הולדת 18 לפני גיוס אני מקבל את 40:06 מהאחים שלי,  עד היום אני זוכר את הברכה  שהיית פרפראזה  על "עד הבוקר" מהאלבום הזה ממש בע"פ.

כשנולדת לא ידעת אפילו מילה לה לה
ולמדת איך לשאול שאלה לה לה .
התברר ש
התשובה לא קלה לה לה לה
וידעת שאם תמעד אנחנו פה להצלה לה לה לה

עם המידע הזה התגייסתי. תשעה חודשים אחר כך או ליתר דיוק תשעה חודשים ועשרה ימים ב – 22 לנובמבר מוצ"ש הייתי בהופעה שלו בבית החי"ל בת"א עם חבר – מה חבר? אח!!  כזה שידבר עם החברה הכונפה בשביל ליצר לי מצב, כזה שראה את אבא שלי עם תחתונים- ככה אח!! ההופעה הסתיימה אחרי האוטובוס האחרון ואנחנו חיילים תפרנים בלי שקל  הולכים ברגל הביתה לחולון, וממלמלים את "יורם" אותו שמענו בעצם לראשונה בהופעה. שלושה לילות אחר כך ב 25 לנובמבר – הלילה ההוא יקחהו האופל – הוא נהרג. אגב חבר אחר בשם יורם נפצע אנוש באותה תקרית.  את "יורם" אני לא באמת יכול לשמוע עד היום.

מאז ומתמיד  ידעתי בעל פה את השירים של כוורת דודה גזוז, דקלמתי אותם לעצמי  כמו חרדי שמדקלם תפילה אבל אף פעם לא אמרתי את זה לאף אחד, "כי מה אני איזה ילד כאפות שאוהב שירים ישראלים ולא פינק פלויד?", אחרי השחרור פתאום  שירים זה רומנטי ולא חנוני, לקח לי עוד 25 לאזור אומץ ולכתוב .

מספר שנים חלפו והתחלתי לעבוד בתקשורת ופתאום זה קרה קיבלתי הצעה רעה שאי אפשר לסרב לה – לעבוד כעורך משנה ב"לילה גוב". כמובן מיד נעתרתי  ואפילו בשביל פחות כסף, כי סוף סוף אוכל לעבוד עם האיש שהוא פסקול חיי. נדמה לי, שהיה זה דן מרגלית בספרו "ראיתי אותם" שטבע את המונח "האופטיקה ההפוכה" המסביר כי ככל שאתה מתקרב לאובייקט  כך הוא הופך קטן יותר. במערכת של "לילה" החוק היה הכי תקף, ואני הייתי כל כך קרוב שהאובייקטים הנערצים הגיעו  לגדלים מקרוסקופיים של ממש. לא אכנס לפרטים אבל בגדול שנים קינאתי באפרים שמיר על האגרוף שנתן לו אי שם בסיבוב הופעות בארה"ב.

כשהכרנו "כנגדו" ואני, בשלב ש"דגים עפים וציפורים שוחות/ היא בלבלה לי ת'מחשבות"  לא משנה איפה היינו והשיר "נערה במשקפיים" היה מתנגן היה ברור לשנינו שהוא נכתב לגמרי בשבילנו, אל תגידו לי אני יודע – סתומים!! וכשרבנו הייתי כותב לה "פרח שלי או פרח למה ליבך כמו קרח" ואיכשהו היא נמסה.

אז נולדו לנו הילדים , לי זה היה נשמע נורא מצחיק, איך לומר?  לשיר לתינוק שירים שלא הולמים את רמת הבגרות המצופה מעולל בן יומו "אנה גומרת ברבע שעה.." או "זיווה תעשי יותר מהר/ זיווה אני עוד מעט גומר" את התור בקופת חולים זה הצחיק פחות – הרבה פחות, ממש הרבה פחות, לגמרי הרבה מאוד פחות, מהומה קטנה וסימני שאלה גדולים באשר לעתידי כאב וכמחנך החזירו אותי ל"כבש השישה עשר" .

השנים חלפו ושן הזמן אותי אוכלת והילדים בגרו, איכשהו רציתי שיאהבו עברית כמוני – בכל אופן 24 דורות בארץ – מה יותר מתבקש מללמד אותם שירים של סנדרסון בביצוע של גוב, באיזה שפה יש משפט יותר מחוזי מ : "לא רוצה כל ערב/ לצאת ולחפש / תרגום בגוף אחרת/ תני לי מה שיש"  או

"היה לי דוד כזה בטלן
שהתעצל לנוח.
היה הולך לנמלה
חוזר בלי מצב רוח."

אחרי שנים של אכילת ראש אינטנסיבית, נראה לי שזה עבד.

אם יש לכל זה מסקנות שאינן תקפות לוגית, משפטית או מתמטית, הן שכדאי שיהיו לך אחים מפרגנים, שלדעת שירים בע"פ זה אולי לא "קול" אבל עוזר בכל מיני פינות בחיים, ובכל מקרה אסור לעבוד עם מישהו שהיה חלק מסאונד טראק של חייך, וכן סלחתי לו – נורא מזיע לסחוב מטען של כעס בחום הזה.

מבחינתי לבחור בין גוב ל"ראש רדיו"  (איזה שם מוזר), זה כמו לבחור בין "פיש אנד צ'יפס" בלחמניית ספוג בריטית, לבין חריימה חריף שאתה מפרק חצי חלה מתוקה רק על הרוטב בערב שבת. בעיניי אין באמת שאלה.  חוץ מזה בזאפה היה  אחלה מזגן!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *