גאולה דרך הביבים

בוטקה הש.ג

מבעד לחלון בוטקה הש.ג בכניסה לחניון בו עבד סטס הכל היה ברור, הטובים-טובים, הרעים-רעים, היפה-יפה והמכוער-מכוער. העולם במסגרת. פשוט. הוא ראה ובעיקר שמע את כולם  בשברי שיחה בדיבורית צורחת בהמתנה לשער שיפתח. את גידי עם האוטו הגדול והחליפה היקרה שמגדל ילדה במשמורת משותפת. את ענת היפה שכל יום דיברה עם קול גברי אחר בטון מתחנחן, את אילנה הבוסית האסרטיבית שבמקום “בוקר טוב” הייתה צורחת על מישהו בצידו השני של הקו, ובסיום היום הייתה מדקלמת מנטרה קבועה למאזין אנונימי בצד השני ” אין לי כח לזה כבר”, ואת אשר המזוקן ששומע חדשות בווליום מוגזם. אליו, לסטס, היחס התחלק לשלוש. היו את הנחמדים שפותחים חלון אוטומטי בקמצנות “שהמזגן לא יברח”, ומזייפים חיוך של בוקר טוב. היו את אלה שמתייחסים אליו כמו אויר ולא מורידים את העיניים מהשער המתרומם, והיו את אלה המתייחסים אליו כמו פיח, חלון אוטומטי יורד ומיד היו משתעלים עליו בטענות ” מדוע לוקח לך הרבה זמן לפתוח עת השער?” “מדוע חונים בכניסה לחניון ומפריעים להיכנס?” “מדוע החניון לא מואר?” וסטס הוא שומע מניד בראשו ומחייך.

מורה לפסנתר אי שם בלנינגרד לא פוחד מעבודה קשה ושכר מינימום. לא מפסיד יום עבודה לא מאחר ולא יוצא דקה לפני הזמן כי עבודה זה עבודה, ואם בנאדם מזלזל בעבודה הוא מזלזל בעצמו ואם בנאדם מזלזל בעצמו הוא לא בנאדם. חי בצניעות. ערכים גבוהים חיים נמוכים.

שער אוטומטי

יום אחד לפני שנתיים הגיע אריה מנהל החניון והודיע לו כי השבוע יתקינו שער אוטומטי וכרטיס ממוחשב יכניס ויוציא את המכוניות מהחניון. “עכשיו כשיש מכונות אוטומטיות לא צריך אנשים” המשיך סטס בכאב מחוייך את דבריו של אריה.  “סטס אתה עובד טוב ואני לא רוצה לאבד אותך, אולי במקום לשבת בבוטקה תוכל לנקות את החניון אותן שעות אותו שכר?” את החיוך המבוייש החליף חיוך שבע רצון ” בטח ” ענה מיד ” מתי מתחילים?” שבוע אחר כך יצא מעמדת השומר לאחרונה בטרם נהרסה והבין כי העולם הגדול המתין פסיעה אחת החוצה, אם לא העולם הגדול אז לפחות חניון תת קרקעי מעופש מכוסה בלינולאום ישן שמן וגריז, ומריח משתן.

יום יום הוא מגיע בזמן, כי שעה זה שעה, מטאטא שוטף מרסס משפשף את האסלות ומרוקן פחים. מדי יום בטרם הוא משליך את שקיות הזבל אל קבורת הנצח בצפרדע המצחינה בפינת החניון הוא נובר בשקיות ומוצא את עצמו נדהם כל פעם מחדש מה אנשים זורקים, את המיוחדים הוא אוסף. עטים ישנים,  משקפי שמש לא מודרניות, כרטיסי ברכה,  עכברים של מחשב ופעם אפילו מצא שם איי פד לא תקין שאסף על מנת להשמיש מחדש.

בצהריים כשמסתיים סיבוב הנקיון הראשון מגיע סטס אל משרדו של אריה המנהל שכמוהו כלוא בעולם של פיח רעשי התנעה וטריקת דלתות. סטס מוציא  מהמקרר המשרדי הישן את האוכל שאישתו ארזה לו בקופסת ‘טפרוור’ ועטפה בשקית ישנה של הוניגמן ואריה את הסלט שהכין בבית. יושבים ביחד ואוכלים. לפעמים מדברים על פוליטיקה, לפעמים על טלוויזיה ולפעמים מקטרים ביחד על האישה, בכל מקרה אף פעם לא יותר מחצי שעה. כי עבודה זו עבודה וזמן זה זמן.

גידי עם האוטו הגדול

בשבוע שעבר בבוקר שלישי בשעה 07:42 ניקה באזור החניה של גידי עם האוטו הגדול. גידי חנה שם ולא יצא מהרכב. הוא שוחח שיחה בפול ווליום עם ילדה בוכה שכועסת על אבא, נורא כועסת על אבא. בהבנה מקוטעת של עברית הבין כי אי הגעה למסיבת הסיום בגן גרמה למשבר, ולא פחות מזה חוסר היחס אליה וליצירותיה היומיות שהיו מוקדשות רק לו. ” אבל עידיתי” צליל בכי נקטע  בטריקה מהצד השני בפול ווליום. גידי אסף את עצמו בטרם יצא את הרכב ניכר בו כי הוא נסער אך התכסה  בפאסון בו התפרסם כל כך לא הביט לעבר סטס כשעקף אותו ונבלע בכניסה למעלית.

בהפסקת הצהריים של שלישי ביקש באופן חריג סטס עוד עשר דקות להפסקת הצהריים שיחזיר בסוף יום העבודה, כי זמן זה זמן ועבודה זו עבודה. הוא יצא את החניון וחזר עם קלסר כתום חדש וחבילה גדולה של ניילונים לשמירת דפים. הוא ניגש לפינת המשרד שם שמר את השקית עם השלל אותו היה אוסף משקיות האשפה בטרם השליך אותם לצפרדע. הוא צלל אל תוכה והוציא 37 דפים בדיוק. הוא יישר כל אחד ואחד בעזרת ספר כבד שמצא אחרי שכבר היו מיושרים די צורכם הכניסם לתוך הניילונית שרכש ואגד את כולם בתוך הקלסר הכתום.

גאולה דרך הביבים

שלוש שעות אחר כך ושתים עשרה קומות גבוהה יותר בחדר מנהל מרווח ומואר נכנסת פקידה בעקבי סטילטו, מיני ואודם המרוח על שפתיים בשרניות “תקשיב גידי קיבלנו משהו נורא מוזר בדואר…” ומוציאה מתוך מעטפה גדולה קלסר כתום ובתוכו שלושים ושבעה ציורי גן שלכולם מכנה משותף אחד  “מעידית לאבא”. כל הפאסון של גידי התרסק באחת, דמעות חרישיות החלו עושות דרכן מטה במורד לחיו. “תודה תני לי רגע כאן”. הסטילטו  המיני האודם והשפתיים יצאו כולם מהחדר וסגרו את הדלת אחריהם. “לא להעביר לגידי שיחות בחצי שעה הקרובה.” נשמעה קריאה מבחוץ.

הוא נשם עמוק מחה את הדמעות והרים טלפון. “זה אני התקשרתי מחסוי כי ידעתי שתטרקי אבל לא אל תטרקי בבקשה רגע רגע אל תטרקי בבקשה תני לי שניה. אני רוצה לומר לך שמה שעשית זה מקסים זה הדבר הכי יפה שמישהו עשה עבורי ever, ולא, אני ממש לא ציני. זה כל כך יפה שאני אשכרה בוכה כבר רבע שעה. בואי נפגש פעם אחת בלי עורכי דין, בלי ניירות ובלי מספרים, רק אני ואת בבית קפה ההוא מתחת לבית שגרת כשהכרנו לפני 12 שנה. את תזמיני שיק פירות ,תות בננה תמר על מים ואני אזמין אספרסו ארוך עם גרידת לימון. את תצחקי עליי שאני נובו ריש ואני אעקוץ אותך שאת עתיקה. מה את אומרת?

“מה זאת אומרת מתי? עכשיו!!”

” תבטלי לי את כל הפגישות להיום ” הונחו הסטילטו המיני השפתיים והאודם  כל הדרך למעלית.  האוטו הגדול הונע ציפצוף חד ותנועת יד מזלזלת  הקפיצו את סטס מהדרך. השער האוטומטי נפתח …..

יש דברים ששום מכונה לא יכולה להחליף.

גאולה דרך הביבים.

2 תגובות בנושא “גאולה דרך הביבים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *