בית המקדש בראש פינה 4

אני לבוש יפה, נעלי לכה שחורות מכנסיים של שבת חולצה מכופתרת . יד קטנה מושטת גבוהה מעלה טובעת בידו העצומה של אבא שמחזיק בה כאילו הייתה קרש הצלה בים סוער. הוא בזיפי זקן ומבט כבוי שיער סתור ובגד קרוע. אמא  אחי ואחותי הולכים אחרינו ואני מדי כמה צעדים מגניב מבט לאחור לראות שלא איבדנו מגע. דממה. איש לא פוצה פה. סאונד נעליים על אספלט ונשימות של אבא.

מוקדם בבוקר שבת אנשים בטליתות הם היחידים שיוצקים חיים במבני אבן מפוייחים. פוסעים על לוינסקי עוברים את בית ספר ביאליק ופונים שמאלה. כמות הטליתות עולה רק שעכשיו רובם מגיעים לאבא משפילים מבט לוחצים יד . ככל שאנחנו מתקדמים כך מתרבים הלוחצים. אנו פוסעים בזהירות לא לדרוך על מי ביוב הזורמים על הכביש או חלילה לא להחליק על גריז.

ברחוב ראש פינה 4 במבנה עם חלונות מעוטרים – נכנסים פנימה. ווואווו .  איזה יופי. תקרה גבוהה וקרני שמש משתברות על חלונות גבוהים. הדלתות גבוהות והכל מצוחצח כאילו עבר במכונת כביסה עם הלבנה. מרחוק קול הולך ומתחזק של שירה גברית. מאוחר יותר יסבירו לי כי זו תפילה. אנחנו מתקרבים אל האולם המרכזי דלת פתוחה לרווחה ועשרות מתפללים נעים לקצב התפילה. אנחנו מתפצלים . אמי ואחותי עולות לעזרת נשים אבי אחי ואני עומדים בכניסה לאולם התפילה. רב הקהילה מבחין בנו עוזב את מקומו ניגש אלינו בתחושת דחיפות, שליח הציבור מבחין בתכונה עוצר את הקריאה מביט לאחור ומניד בראשו. ראשי המתפללים כולם מסתובבים אלינו בעקבותיו. הרב מחבק את אבא מלטף לי את הראש " ברוך דיין האמת – אללה ירחמו" ומוביל אותנו למקום מסביב מתחיל רחש בחש. "הד'ה איבן חכם סחא " (זה בנו של חכם יצחק).  אנחנו מתיישבים במקום ששמרו לנו אחר כבוד ליד הרב.

אני מביט מסביב בהתפעלות .  כוח שקט משודר מהקירות. " בטח כך נראה בית המקדש". אני מהגג לעצמי בתום של ילד.  איש עטוף טלית ,בטח הכהן הגדול , על בתיבה מקריא מספר תורה טקסטים במבטא ובניגון שאני לא מבין.   יושבים קמים יושבים קמים. כולם מתיישבים אני מביט מעלה מתיישב, לפתע דממת מוות. המתפללים כולם מתיישבים רק אבא ואחי עומדים אחי מושך אותי לעמוד איתם. כל המבטים סביב ננעצים בנו,  אם לביטוי 'חרדת קודש' היית תמונת פספורט – כך היא הייתה נראית. משומקום קול בס יחיד ומוכר קורע את האויר " יתגדל ויתקדש שמה רבה. .." אמא למעלה בוכה.  אני רועד אז, רועד עכשיו. "וריווח והצלה" כולם חוזרים אחרי אבא בעצמה והתרגשות.

התפילה מסתיימת אחי אחותי ואני ביחד עם אמא עומדים מרחק צעדים מספר אבא עטוי בטלית ומנוחם על ידי קהילה שלמה המתאבלת  על מות רבה, שבמקרה הוא סבא שלי. יד מושטת גבוהה שוב לפיתה חזקה של יד עצומה יציאה החוצה מבט משתאה של ילד שיוצא מבית המקדש. תמונה שתלווה אותי חיים שלמים. תמצית של ישראליות, תרכיז של יהדות.

היום לוינסקי הוא שוק שאוטובוסים מלאים בתיירים מקומיים גודשים אותו מדי שישי. לוחצי הידיים שנותרו בחיים מסוגרים בביתם מחשש כי יבולע להם ומתפללים תפילת יחיד, ובית הכנסת ברחוב ראש פינה 4 , בית המקדש הפרטי שלי , הוא משתנה של אריטראים וסודנים.

בגן העדן של ילדות/ הכל היה פורח / הייתי חלק מהנוף / היום אני אורח…  לא רצוי

4 תגובות בנושא “בית המקדש בראש פינה 4”

  1. גילוש מתוק. מרגש כתמיד. פשוט החזרת אותי לסיטואציה. מאז גם הורינו גם נפטרו. שום דבר לא יחזור למה שהיה בילדותינו בדרום תל אביב וחבל שכך. נשיקות וחיבוק ענק

  2. גיל. לקחת אותי יד ביד לנוף ילדות דומה קסום שנמוג עם השנים. לאותה יראת כבוד למקומות בהם צמחנו שאינם עוד. לילדה הקטנה שפוסעת עם אבא לבית הכנסת ברחביה למקום, לכסא, השמור בחרדת קודש לאבא שיחיה , לסבי עליו השלום ולעוד רבים טובים וקדושים שאינם איתנו. זה באמת היה גן העדן של ילדותינו. אז ידענו מהו כבוד ומהי יראה לאנשים ולמקום. כואב להתרפק על זכרונות שלא ישובו אך בזכותם, רצויים או לא – אנחנו מה שאנו היום. מלאים בענווה תבונה וכבוד לסובבים אותנו. אותם אנשים עיצבו את דמותנו בצלמם.
    כתוב נפלא מרגש. הצלחת בדמיון מודרך לעולם כולו. ואם לא לעולם , אז לי.

    1. תודה דקלה , עצם זה שהצלחתי לעניין ולרגש אותך עבורי זה עולם ומלואו. מעריך ומודה על המחמאה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *