ביום שירו בשפיות

ביום שירו בשפיות אתם קמתם בבוקר, הכנתם קפה וקראתם עיתון. ביום שירו בשפיות הכנתם כריך לילדים ושלחתם אותם בנשיקה אל בית הספר, התקלחתם והלכתם לעבודה. ביום שירו בשפיות השמש זרחה ממש כרגיל הציפורים צייצו את שירן ואפילו העננים לא חרגו ממסלולם. ביום שירו בשפיות הפקקים היו אותם פקקים והרדיו ניגן את אותם שירים באותה עוצמה. הגעתם לעבודה עשיתם קפה אמרתם שלום לקולגות התיישבתם על הכיסא שחררתם אנחה והתחלתם בשגרת יומכם.

ביום הזה ממש כשהשפיות התבוססה בדמה שכובה על הרצפה חסרת אונים, זרח כוכבם של אורן חזן ומרב מיכאלי, תאונת הדרכים של ברקו ופירה קיבלה תוכנית טלוויזיה, וקופמן הפך כוכב. ביום שהיא איבדה הכרה זהבי הפך לעצבני ו”שוברים שתיקה” איבדו את הבושה. באותם רגעים ממש צה”ל הפסיק להיות קונצנזוס ומדינה יהודית ציונית דמוקרטית כמקשה אחת  כבר לא הייתה הבסיס לשיח בין אוהבים.

 

ביום שהשפיות מתה מות נשיקה התפארות באי קריאת ספרים הפכה לבון טון והבורות למלך. ביום הזה ממש הכתירו הכותרות את דוד ביטן כממשיכו של בגין ואת סתיו שפיר לשולמית אלוני החדשה. בעת הזו החליפו את מאמרי הדעה דרקוני אופנה, ואת כתבות הפרופיל אכלסה אביבית בר זוהר ולא עדה יונת, הגיגיה של צופית גרנט תפסו את מקומם של פרופסור אלדד. שיחות בין האב מרסל דובואה לפרופסור לייבוביץ על ההבדלים בין היהדות לנצרות פינו מקומם לשיחות בין גיא פינס לדורין אטיאס על ההבדלים בין “שיק לשוק”. ביום שהשפיות מתה, נפחה את נשמתה איתה גם  הסולידריות והכבוד ההדדי. בעיות נמדדות במונחים של “אנחנו” ו”אתם” וכל ניסיון לגשר על פערים הופך חשוד, כל ויכוח לגיטימי הופך אישי, וכל שיח ענייני בורח אל הסתמי הפופוליסטי והשטחי. סיסמאות הפכו לתנ”ך ופרסומאי לאל.

 

ביום שהשפיות נרצחה נפגעה איתה השפה. את אלתרמן החליף ג’ורדי ג’ורדיליש ואת “עטור מצחך” “את אחלה חמודה”, את המראה החליף “לוק”, את הבגד “אאוטפיט”. העברית כבר לא – האנגלית “אין”. את מקומם של שיעורי ההיסטוריה תפסו שיעורי “מפתח הלב”, והמורים הפסיקו להורות הם הפכו “נותני שירות”, שוטרים הפסיקו לכבד וחמור מזה הם הפסיקו להעניק כבוד. זקן הפך למילה נרדפת למטרד, ונכה וחולה לכינוי גנאי. כך עברנו מ”אני ואתה נשנה את העולם”, ל”הוי ארצי מולדתי את הולכת פייפנד”.

מחפשים אשמים? הנה רמז “מראה מראה שעל הקיר מי היחיד שאשם בכך בכל העיר?”

“הליצן הפך למלך / הנביא נהיה ליצן / ושכחתי את הדרך / אבל אני עוד כאן”.

די…או ליתר דיוק  סורי –  Enough is enough . תוחזר השפיות לאלתר!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *