סתם בחור שכונה

את עופר פגשתי בטיסה לפריז.  הוא ישב בכיסא 14A ולידו ישבו רננה ושון שטסו לירח דבש. ואני אחריהם.

זה התחיל בשאלה פשוטה של רננה.

“אתה אוהב את צרפת?”

“מה יש לאהוב בצרפת? שונאי ישראל  שאוכלים צפרדעים ולא מתקלחים,”

“אז למה אתה נוסע לשם בכל אופן? עסקים??”

“לא, לא אל תגידי לי את המילה הזו. לא עסקים, נוסע לסגור פינה.”

“עד צרפת בשביל לסגור פינה, זו חתיכת פינה”

“סיפור ארוך…. לא סיפור סידרה…”

“יש לי חמש שעות טיסה, הדבר היחיד שיש לי זה זמן.”

“שלושה חודשים אני חמור, לא סתם חמור, חמור של ‘הביוקר’ . אבל די זה לא יקרה יותר מספיק.

את מישל פגשתי פעם ראשונה כשהייתי בתיכון. ככה באמצע פברואר נכנסה אורה המורה לתנ”ך בשיעור הראשון של יום רביעי והציגה אותה בקול “מורתי”.

 “חבר’ה אני רוצה שתקבלו את מישל, היא ומשפחתה עלו ארצה מצרפת ואני מבקשת לקבל אותה יפה.” היא התיישבה בשולחן הראשון ואני שישבתי בסוף ראיתי אשכרה נסיכה קסומה. מהר מאוד היא הפכה להיות מלכת הכיתה,  היא שומעת ברהמס וברסנס ואני זהר ארגוב וחיים משה. אני הילד החולמני מהספסל האחורי. נמוך רזה לא מחובר כותב שירים ונכשל במבחנים. היא מצטיינת שיוצאת עם המקובלים בשכבה הבוגרת. מה הסיכוי שלי איתה בכלל? אני סתם בחור שכונה שמאוהב במלכה. צרפתייה עם שם של שיר של החיפושיות, יש יותר מלכה מזה? שנתיים לא החלפתי איתה כמעט מילה אבל מילאתי מחברת שירים שכולם נכתבו עבורה. בשביעית כשהיא יוצאת עם עידו קפטן נבחרת הכדורסל, אני עוד נלחם בפצעי בגרות. ככה רחוקים.

בצבא אני חימושניק בגולני והיא בלשכת המח”ט, לא מחליפים מילה אבל מנידים בראש אחד לשניה כאשר נפגשים. אני מת מבושה כל פעם שהיא עוברת לידי והיא – כאילו כלום. חברה של מיקי המ”פ מתחככת עם המח”ט והמג”דים ואותי הם אפילו לא מכירים בשם. אבל הם לא מעניינים אותי – היא מעניינת אותי.

 כמה שנים חולפות אני עובד בחברת קייטרינג ונותן שירות בבית שגריר איטליה בישראל במסיבת יום העצמאות האיטלקי. ליד שולחן האנטי פאסטי אני שומע “עופר” במבטא צרפתי כזה ובקול מוכר. אני מסתובב ורואה אותה בשמלת ערב עם עיני שקד וחיוך של מליון דולר. הפכתי לאילם. פתחתי את הפה  אבל לא יצאו לי מילים. כמה שאני שחור – הרגשתי שהסמקתי ובכל הרעש וההמולה שמעתי את הלב שלי.

“מה אתה עושה פה?”

“אאאא אני אחראי על הקייטרינג, מה את עושה כאן?”

“אני עובדת משרד החוץ ואלה חלק מהחובות המשעממים שלנו.”

“וואוו שאפו, תגידי את בקשר עם עידו?”

“מזמן לא, אבל עזוב אותו יש לי ווידוי. אתה יודע שאני הייתי מאוהבת בך שנים?”

“אהההה מה, את היית מאוהבת בי? היית חברה של עידו הכדורסלן ואחר כך של מיקי המ”פ והיית מאוהבת בי מכולם?”

“הבאג שלי, שיצאתי עם פלקטים נרקסיסטים, אחד אהב את הכדור יותר מאשר אותי והשני התחרמן מלראות  אר פי ג’י. שני דפוקים.”

“מה איתך עכשיו?”

“שוכרת דירה ליד שוק הכרמל עם שותפות עד שיוצאת לשליחות.”

בדיוק אז כמו השטן הגיע הבוס שלי ונזף בי שאני נתקעתי ליד האנטי פסטי וצריכים אותי בבר, ובכלל מה פתאום אני מדבר עם האורחים. לך תסביר לו שזו מישל.  בדרך לבר רצחתי אותו בראש ארבע פעמים ועשיתי איתה סקס חמש פעמים.  כך היא שוב נעלמה ואני – אני נשארתי עם הפנטזיה. האירוע הסתיים אבל זה לא הרפה ממני, הייתי חייב לראות אותה שוב. חייב!!!

כל הלילה לא ישנתי וחשבתי מה אני עושה? קמתי בבוקר נסעתי לאזור שוק הכרמל והתחלתי לחפש אותה. כמובן לא מצאתי, ואז עבר אל תזעכן עם סוס ועגלה כמעט דרס אותי. במקום לריב איתו שאלתי כמה הוא רוצה כדי לעשות לי סיבוב של שעתיים באזור? זה נשמע לו מוזר אבל הוא נקב במחיר של שבועיים שכר שלי. כתבתי לו מיד צ’ק.  לקחתי את המגפון שלו עליתי מאחור על העגלה והתחלתי לצעוק “מישל, מישל זה עופר, מישל, מישהו מכיר את בחורה בשם מישל שגרה באזור.” אחרי שלושת רבעי שעה שאנשים עושים לי תנועות של משוגע, היא יוצאת מחלון קומה רביעית של בית בלי מעלית ככה עם מכנסיים קצרים של נקיון וקוקו עגבניה, “יווו עופר!! השתגעת בו תעלה.” החזרתי את המגפון לאל תזעכן נישקתי אותו  ורצתי למדרגות, פתאום במגפון שמעתי את העגלון צועק לי “ילד בו הנה.” חזרתי אליו, הוא החזיר לי את הצ’ק ואמר ” אתה ילד משוגע אבל אמיץ  קח אותה לבלות עם זה.” נישקתי אותו עוד פעם ועליתי אליה. אני מגיע לקומה רביעית הדלת פתוחה מישל ושתי שותפות עומדות בדלת המומות. כל הבית באוויר והן יחפות שוטפות רצפות. “מה אתה עושה כאן עופר?” ואני מתנשף…

 “באתי אלייך!!!”

“אליי?”

“מהרגע הראשון שראיתי אותך בכיתה התאהבתי בך, הנה מחברת מהתיכון עם כל השירים שכתבתי עלייך, יש גם חלק שנכתבו בבסיס.  אתמול הרגת אותי כשאמרת לי שגם את היית מאוהבת בי, החלטתי שצריך להפסיק לשחק משחקים. הנה אני כאן ואני אוהב אותך ואני רוצה שנהיה ביחד. ככה פשוט לפנים.”

“יווו איזה חמוד אני מתה… אני בוכה זה כל כך רומנטי ” אמרה השותפה הנמוכה

“הוא מכוער מזיע ומריח מעמבה, תרגיעי .” לחשה לה השטנית.

מישל התיישבה על הרצפה הרטובה במכנסיי בד וורודים וטי שירט לבנה נשענה על הקיר כשראשה בידיה.

“אויי עופר אני מתנצלת אם נתתי לך רושם לא נכון אני בשבוע הבא יוצאת לשליחות לאיטליה מטעם משרד החוץ.”

“אני אצא איתך בלאו הכי הקייטרינג הזה לא בא לי טוב.”

“אבל אני נוסעת עם איתיי חבר שלי שעושה שם התמחות ברפואה.”

בחיים לא התפדחתי כל כך. נעמדתי כמו אידיוט עם צ’ק ביד בכניסה לדירה כאשר שובל של מים מרטיב אותי בדרכם לחדר המדרגות, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זו הייתה השנייה הכי ארוכה בחיים שלי. “מצטער.” הסתובבתי ורצתי במדרגות מטה, יצאתי מהיציאה האחורית וטיפסתי על הגדר כדי שלא יוכלו לראות אותי מהמרפסת. אם יש הגדרה מדוייקת לתחושה  “טוב לי מותי מחיי” זה היה בדיוק אז.

עשרים ושמונה שנים אחר כך אני גרוש פעם שניה. שותה בירה בשישי בצהריים בים עם חבר. נגיעה בכתף אני מסתובב ואינעל העולם זאת מישל יותר יפה ממה שהייתה. אני כולי כואב מרגיש מודבק במסקנטייפ והיא יצאה מז’ורנל. העולם עצר מלכת רק הלב האיץ.

“היי עופר מה שלומך?” עוד פעם קול הפעמונים הזה.

מכאן התגלגלה שיחת נימוסים קצרה, לכאורה תמימה ופתאום משומקום היא אומרת.

“אני כבר תשע שנים גרושה ויש לי עוד מחברת שלך אצלי.”

“גרושה?”

“כן נו הבאג עם הפלקטים הנרקסיסטים זוכר?”

“ואיך אתה?”

“כל הזמן הזה הייתי לבד, כל הזמן הזה כל יום מחדש.” בנדה שישב איתי הבין את הרמז אמר משהו ונעלם. ככה ישבנו שנינו אולי עד שלוש לפנות בוקר ומשם נסענו אליי. אחרי שבועיים שכרנו דירה יחד.  חמש שנים לא נפרדנו, גם כשלא היינו ביחד – היינו ביחד. כמו ילדים בני שש עשרה שיחות טלפון, וואטסאפים, פתקים על הכרית, ילדים בני שש עשרה!!! משלימים זמן מהתיכון. מילאתי את מחברת השירים בשירים חדשים.

חודש לפני גמר השכירות בדרך חזרה מהעבודה אני מקבל וואטסאפ “הקשר שלנו מבחינתי מוצה”, ככה בארבע מילים סתמה את הגולל על אהבה בת כמעט ארבעים שנה – מילה לעשור. נכנסתי לבית ריק  על הכרית פתק “החוזה עוד מעט נגמר, כך שגם הקשר העסקי שלנו נגמר. חוזרת הביתה למשפחה בצרפת שיהיה לך בהצלחה.” ואני לא ידעתי שיש לנו קשר עסקי אני לתומי קראתי לזה אהבה. לא ידעתי מאיפה זה בא לה.  אני  מחכה להזמנות שלי איתה שלושים שנה ופתאום בוםםם, בלי שום הסבר ככה את הלב שהנחתי על הצלחת שלה היא חתכה לפרוסות קטנות.

שלושה חודשים אני יושב בבית מעשן ושותה, שותה ומעשן. השבוע באחת מהסטלות אני נזכר בעגלון מהאל תזעכן. וחושב לעצמי אני אולי כבר לא ילד, אבל אני עדיין קצת משוגע ומעניין אם יש לי אומץ?עכשיו אני על מטוס לפריז, בדרך אליה. “

“למה היא עשתה את זה? אולי יש לה מישהו “

“לא יודע ולא מעניין אותי, ובינינו מה זה משנה? או שהיא רוצה להיות איתי, או שלא. כל השאר טפל!!”

“ואתה לא מפחד שהיא תחשוב שאתה סמרטוט? , אולי היא תגיד לך שהיא לא רוצה אותך?”

“אני מעדיף אהבה על אגו. בגילכם יש את העניין של מי מתקשר למי, מי מתפייס עם מי, בגילי עד שאתה מוצא נפש תאומה אתה לא נותן לה ללכת בגלל שטויות כמו כבוד. מה זה משנה מי צודק אם הבית ריק.”

“ומה אתה אומר לה?”

“אין לי מושג, אין לי מושג מה היא תחשוב. אני רק רוצה שהיא תסתכל לי בלבן של העיניים ממרחק אפס ותגיד לי שהיא לא אוהבת אותי יותר. ככה לפנים. אם זה מה שהיא אומרת חוזר עוד הערב ושורף את מחברת השירים, אני כבר בן 63 אין לי למי לכתוב שירים יותר.”

ביציאה מביקורת הדרכונים ובדרך אל המוניות טפחתי על שיכמו הוא הסתובב.

“כן?”

“בהצלחה.” אמרתי

“תודה, אבל מי אתה?”

“סתם, עוד בחור שכונה.” 

3 תגובות בנושא “סתם בחור שכונה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *