בוחר בחיים

שלום גיל

אני יוסף בן 88. עליתי ארצה לבד מהונגריה לפני קום המדינה  עם עוד כמה יתומים הונגרים ישר אל מלחמת השחרור. עוד לפני שידעתי מילה בעברית כבר החזקתי נשק ונלחמתי על הארץ הזו. הייתי נצור בירושלים עוד לפני שידעתי איך להגיע הכותל המערבי. אחרי שקוראים לך “יהודון” באירופה ושוחטים את המשפחה שלך רק בגלל שהם  יהודים אתה מרגיש גאווה ללבוש מדים של המדינה ולאחוז בנשק על מנת להגן על עצמך. לא עוד צאן לטווח. בזמן שכולם רעדו מפחד אני שכבר הייתי מנוסה בפחד מוות עברתי בין החברים ועודדתי אותם, לא בגלל שאני גיבור אלא בגלל שאיבדתי את תחושת הפחד כבר שם – באירופה.

המלחמה הסתיימה התחתנתי עם מרגלית שעלתה איתי יחד, והכרנו עוד מבודפשט. אישה טובה מסורה ואוהבת, יחד הקמנו בית וגידלנו חמישה ילדים. כל השנים עבדתי כמו חמור, לא היה לי זמן ללמוד או לבלות. הייתי קם בבוקר למפעל לפעמים אפילו עושה משמרות כפולות כדי להביא עוד כמה לירות הביתה, כמו שאומרים ‘חמור’ עבודה. לא היינו מיליונרים וגם לא אמידים. חיינו בצניעות, אבל בכבוד. לילדים תמיד היה בגד נקי ללבוש ואוכל חם על השולחן, מי שישנו לילות ארוכים רעבים אלה מרגלית  ואני, אבל גם בלילות הללו הרגשנו תחושת ניצחון. אנחנו, שברחנו עם התחתונים שעלינו מ”צלב החץ” ההונגרי ימח שמו, אנחנו הקמנו בית במדינה היהודית!!

במהלך השנים אני הייתי אבא נוקשה ומרגלית הרכה אבל תמיד לשנינו הייתה תחושה שהילדים מתביישים בנו כי אנחנו לא משכילים, או כי אנחנו גלותיים, או כי אנחנו לא אמידים מספיק, או כי אנחנו גרים בבית של שלושה חדרים בקומה רביעית בלי מעלית. הם לא הביאו חברים הביתה וכאשר כבר נישאו השתדלו להמעיט בביקורים עם נשותיהם ובעליהם אצלנו בבית. לכל אחד ואחת מהם היו תירוצים נפלאים אבל השילוב של כולם ביחד תמיד, איך לומר, הדיף ריח לא טוב. ליל הסדר וראש השנה תמיד היו הימים היחידים בשנה בהם כולם ביחד היו נפגשים אצלנו בבית. מרגלית  הייתה מכינה מטעמים ואיך שהוא לכולם היה נורא נחמד לפחות ככה אני חשבתי.

לפני שמונה עשרה שנה מרגלית  נפטרה מהמחלה הארורה. אני שנלחמתי בכל מלחמות ישראל שעברתי שואה וחשבתי שעברתי הכול, לזה לא הייתי מוכן. קיבלתי מכה מה יש פה לדבר. לפני ההלוויה הגיעו אליי כל הילדים שלכל אחד מהם כבר הייתה משפחה ובית וילדים ואמרו לי.” אבא, אנחנו לא יכולים לשבת שבעה אצלך בבית, יש לכם בית קטן והוא רחוק וזה קומה רביעית בלי מעלית, יהיה מאוד מסובך לקבל את כל המבקרים שלנו. אנחנו רוצים לשבת בבית של קובי.” קובי הבן השני שלי מהנדס מצליח שגר בוילה במרכז. אותי זה מאוד העליב, ” אמא שלכם במשך שנים גידלה אתכם בבית הזה ואם הבית הזה היה מספיק טוב לחיות בו הוא בית מספיק טוב למות בו.” בקיצור הם התעקשו ולא רציתי לעשות בלגן כשהמצב גם ככה היה קשה הלכתי לעשות את השבעה אצל קובי.

 במשך שבעה ימים כל האורחים היו של הילדים שלי אליי הגיעו רק דוד ז”ל ומתילדה שהיו השכנים ממול וגם הם הגיעו לחצי שעה כי הבן שלהם הקפיץ אותם, חוץ מהם הגיעה הבן השני של לגזיאל מהקומה הראשונה שמרגלית תמיד הייתה מכינה לו צהריים כי ריחמה עליו כי הוא היה מפגר קליני וכולם צחקו עליו. כך אפילו בשבעה על מרגלית  אשתי לא יכולתי לחלוק את הכאב שלי עם החברים והאנשים שבאמת הכירו אותה, ואיזה אישה היא הייתה.

מאז אט אט הקשר הידלדל אני לא יכולתי לסלוח להם על חוסר הכבוד שהם גילו לאמא שלהם, והם, הם פשוט חיים את החיים שלהם. יש לי חמישה ילדים ארבע עשרה נכדים ושלושה ילדים של נכדים ואני שבועות שלמים יושב לבד בבית בלי שאף אחד מתקשר. על ביקורים אני בכלל לא מדבר, זה בכלל אירוע נדיר. אני מבין לכל אחד יש את החיים שלו ואני גר בצפון והם במרכז, וזה לא פשוט אבל אני אבא שלהם, אבא שלהם!! אתה מבין? אבא שלהם!! הם לא יכולים לבוא לבקר את אבא שלהם? אתה יודע מה אני הייתי מוכן לעשות או כמה אני מוכן לשלם כדי לבקר את אבא שלי? אני אפילו לא יודע איפה הוא קבור!!

בתחילת השנה החלו שמועות כי העירייה עובדת על תוכניות “פינוי בינוי” לאזור שלנו, והבית הזה הידוע לשמצה שכולם מקטרים עליו פתאום יהיה שווה כמה לירות, הרבה לירות. בדרך פלא פתאום התחלתי לקבל טלפונים והזמנות לעשות שבת יותר ממה שקיבלתי בכל השמונה עשרה שנים האחרונות, אבל אני סירבתי בנימוס, כי מי שלא היה טוב כשלא היה שווה גרוש, נשאר לא טוב כשהוא שווה גרוש.

 עכשיו הגיע הקורונה. אני גם ככה לא הייתי יוצא הרבה, וסגר באופן כללי לא מפחיד אותי, מי שברח מהפצצות באירופה היה במצור בירושלים ונלחם בכל מלחמות ישראל לא מפחד מלהיות אצלו בבית כשיש חשמל, מים חמים ואוכל בשפע. יומיים אחרי תחילת הסגר דפיקות בדלת. אני פותח מתילדה עומדת בדלת.

“יוסי תראה אתה כבר הרבה שנים בלי מרגלית ואני איבדתי את דוד שלי לפני אחד עשרה שנה. אתה לבד ואני לבד, והאמת אני מפחדת להיות לבד עם כל הקורונה הזאת. בכל זאת שנינו לבד אם ניפול לא יהיה מי שיתן לנו כל כוס מים. הילדים שלי חארות אני אומרת את זה בכאב, אבל שלושה ילדים יש לדוד ולי ובפעם האחרונה שראיתי את הנכדים הייתה לפני ארבעה חודשים, וגם אצלך אני לא רואה שהם באים יותר מדי. עכשיו גם יש להם תירוץ, הם לא באים כדי לשמור עלינו. “נשמות”. לכן כל מה שאני מנסה לומר זה שבמשך חמישים שתיים שנה היינו שכנים טובים והסתדרנו. אתה תמיד כיבדת אותי ואני אותך. היום הילדים גדלו ולא צריכים אותנו, אם אנחנו לא נדאג אחד לשני אף אחד לא ידאג לנו. מה שאני מציע זה שאת התקופה הזאת נעבור ביחד. ככה נהיה ביחד אחד ליד השניה באותו בית, ואם אחד מאיתנו ירצה את הספייס שלו, תמיד הוא יכול ללכת לבית שלו בצד השני של הקומה, ונתחלק בהוצאות, מה אתה אומר?”

כבר חודשיים מתילדה ואני גרים ביחד ואף אחד לא יודע.  את ליל הסדר עשינו רק שנינו, הילדים רצו שנהיה איתם בזום, אבל אנחנו אמרנו שאנחנו לא יודעים להסתדר עם זה ובגלל הסגר הם לא יכלו להגיע ולסדר לנו, ככה היא ואני היינו ביחד. מה שיותר מדהים מזה שפתאום התחילו להתעורר רגשות כמו ילדים בני שש עשרה, פתאום היא אוהבת אותי ואני אוהב אותה. אני יורד כל יום שישי לגינה וקוטף לה פרחים, והיא עושה לי גולאש כמו שמרגלית הייתה עושה.  השיא היה לפני חודש כשהלכתי לבית מרקחת וביקשתי ויאגרה, הרוקח נתן לי מבט כזה של “לא נכון…” אבל אני כבר לא בגיל שמתביישים אמרתי לו “ילד, כשאתה עוד ראית ציצי ואמרת הנה ארוחת צהריים אני כבר הייתי מקדש בביאה.” הוא ערבי אבל הוא הבין… אני חושב. “אתה לא פוחד למות מהקורונה או מאירוע לבבי במהלך ה….. אתה יודע.”

“מאהדי תקשיב בגילי אני לא מפחד מכלום, מלאך המוות ואני חברים ותיקים. יש לי יותר מכרים משותפים איתו מאשר עם כל בן אנוש. הוא יכול לבוא אליי מתי שהוא רוצה ולקחת אותי בכל רגע. בינינו אני לא אחסר לאף אחד חוץ מהגברת, וכל עוד אני חי אני רוצה לעשות לה טוב, כי אם יש מישהו שיזכור אותי זו היא. אתה מבין מאהדי, אני רוצה שיעשו לי טוב כשאני חי! אחרי שאני מת מבחינתי יכולים להשתין על הקבר שלי, זה לא מעניין אותי, והיא – היא עושה לי טוב עכשיו!!.”

ככה הדבר הכי טוב שקרה לי בשנים האחרונות זה הקורונה הזו. מתילדה ואני מאוהבים כמו זוג צעיר, ומקיימים מצוות פרו ורבו כמו שפנים פעם בשבועיים. אני מרגיש בן עשרים שוב.  אני גר לבד עם בת זוג אף אחד לא שואל  או מתעניין יש טלפון אחת לשבוע “אבא מה עניינים? צריך משהו? אני אומר לא תודה, מה שלום הנכדים?”  כולם אומרים בסדר ואחרי שתיים וחצי מסתיימת השיחה.

ככה האבא הפרימיטיבי והלא משכיל של חמשת הילדים המתקדמים מצא עכשיו אהבה והוא מאושר ולא בזכותם, אבל האבא הזה, החמור, יש לו עוד טריק אחד באמתחת. הבית הזה שכולם חושקים בו, ועכשיו יכפיל פי כמה את הערך שלו, יישאר בצוואה  לבן המפגר של לגזיאל, הוא היחיד שעשה כבוד אמיתי למרגלית אשתי ואם יש מי שזה מגיע לו אז זה לו.

3 תגובות בנושא “בוחר בחיים”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *