בדרך החוצה?

עשרים וארבע שנות של ביחד  ועוד חמש שנות בדידות במיטה זוגית אחת נחתמות להן בוקר אחד בדרך ל”והרי את מותרת לכל אדם”. המשבר, הכאב, הכעס תחושת הכישלון והרהורים אוו ההרהורים, אלה שלא מניחים כל אימת שהריסים פוגשים האחד את השני בהרמוניה מושלמת תוך תנועה הפוכה. זה היה בוקר של שתיקה מעיקה. הילדים כבר מזמן לא בבית וההורים מזמן לא בתמונה, שאול יתום מאב ואימו דמנטית, ולבנה – היא כבר מזמן מטפלת בשני הסיעודיים שהעניקו לה חיים.

פברואר הוא חודש קשה לפרידות. שמיים חמורי סבר וברקים המדליקים את השמים לקול משמע תפילת שחרית. אפרוריות רטובה מתקתקת על החלון בקצב הפיפסים של יומן הבוקר. עצב מוקרם בשקט, ויגון של השלמה. שאול מתיישב על המיטה, לבנה עוד מתמהמהת, גונבת עוד דקות שמיכה. יחף ויגע הוא מתנהל בכבדות של בוקר לשירותים בגופיה ומכנסי טרנינג מהוהות. מבלי לומר מאום ובאיטיות נושאת עצמה לבנה אל חדר השירותים השני שם ממתינים כלי רחצה מברשת ומשחה – רק לה!!

מריצה את חייה למולה, היא שבה אל החדר ומוצאת את שאול עושה בדיוק את אותו דבר כשהוא בתחתונים יושב על המיטה.

“מה לובשים לאירוע כזה? הג’ינס שקנינו באתונה נקי?”

“הוא בארון נקי.”

איוושת כפות רגליה היחפות על רצפת לינולאום בדרכה לארון מחרישות את הדממה. פתיחת דלת חורקת צרימה של קולב מתכת על מתלה חריקת דלת הנטרקת קוטעים ברעש מתכתי את סימפוניית הטיפות על החלון הרועד. ג’ינס עובר מיד ליד.

“את קולטת שעוד שעתיים זה נגמר?”

“אויי שאול אל תתחיל עוד פעם.”

“לא לא מתחיל.”

הוא גונח קלות עת הוא מתכופף לגרוב את גרבי הספורט המחוררות שהוא אוהב כל כך, נעמד לאיטו ומכניס רגל אחר רגל למכנסיים, רוכס אך הרוכסן מכפתר את הכפתור ומתיישב לנעול את האדידס שקנו ביחד לפני שנים.

היא נכנסת לחדר בלבוש חלקי כשידיה על אוזן שמאל וראשה מוטה הצידה כדי להקל על תנועת היד עת היא מהדקת את העגיל אל האוזן.

את  הפיפסים של החדשות מחליפה שאלה במבטא רוסי כבד “ציחצחתם את הניקוטין מהשיניים?”

“וואו את הולכת לרבנות עם העגילים שאמא שלי נתנה לך?”

“אין בעיה אני אוריד אותם, לא שמתי לב.”

“לא לא אל תורידי אותם הם שלך.”

“אין לי בעיה אני אתן לך אותם”

“הם שלך, לגמרי שלך, אין לי למי לתת אותם, ואין מי שצריכה לענוד אותם יותר מאמא של הנכדים שלה.”

היא נועצת בו מבט חודר, מתיישבת לצידו על המיטה גורבת את הגרביונים העבים. דממה מוחלטת, נעמדת ומותחת אותם, הוא מביט בה בישיבה.

ברדיו דוכין מתעקש “מה יהיה מה יהיה??”

הוא מביט בה כרוצה לומר דבר מה, נושם עמוקות, והיא קוטעת את המהלך.

“שאול עזוב, זה נגמר, אל תפתח את זה שוב. סגרנו את זה בינינו סגרנו את העניין הכספי.. עזוב בו נגמור את זה יפה, אל תתחיל שוב את מה שלעסנו כבר כל כך הרבה זמן.” הוא בולע אוויר.

הבזק חשמלי ורעם מאיים שמים סוף לדבריה. משפיל מבט הוא קם לאיטו וניגש אל הארון,  מוציא חולצה מכופתר בצבע ירוק מכניס את יד ימין, היא מביטה בו ופולטת, “שתהיה בריא יכול להתאים כל דשא לכל סוג אדמה אבל חולצה למכנסיים  – לא זה כבר גדול עליך. תחזיר את זו לארון וקח את המכופתרת התכלת.”

“סליחה .”

“אין לי על מה לסלוח “

“סליחה על זה שלא עמדתי בהבטחה לעשות אותך מאושרת, סליחה על השנים האלה שהייתי עסוק בעבודה בילדים בחברים ולא בך, סליחה שהייתי אידיוט ולא עצרתי את כדור השלג הזה לפני שהוא דרס אותנו והחריב לנו את הבית שכל החיים עמלנו כמו שני נמלים לבנות.”

בעיניים מלאות היא מביטה בו

“די תפסיק שאול תפסיק.”

“שניה תני לי עוד משפט בלאו הכי יש לך לסבול אותי עוד שעתיים. רציתי להגיד לך תודה על השנים הילדים הבית ועל מי שאני, אני אידיוט”

“אני שונאת אותך.”

הוא משפיל מבט בהסכמה

“אני שונאת אותך כשאתה ככה, כשאתה מרגש אותי. זה השאול שהתאהבתי בו כשראיתי אותו אז במסיבת שחרור של איילת. איפה זה היה כל השנים? לאן זה הלך תגיד?”

השקט משתלט. היא דומעת קולה נחנק. דמעה סוררת מפלסת לה שביל על לחיו הלא מגולחת. שאול נעמד בג’ינס וגופיית סבא לבנה ניגש ללבנה וחובק אותה בעדינות. היא פורצת בבכי בלתי ניתן לעצירה על כתפו, דמעותיו השקטות והמלוחות מרטיבות את גבה החשוף וגולשות לאיטן עד לסוגר החזיה.

“אני לא הלכתי לשומקום אבל טבעתי בתוך המשכנתא והחובות פשיטת הרגל הבנקים האבטלה הלחץ וקצת שכחתי אותי, אותך אותנו. ואז הגיעו חזרה המוצב והפצמ”רים וריח הגופות והלילות ללא שינה והמקלחות הקפואות, והיציאה בשתיים בלילה לנהיגה של שעות, ושתיקות של ימים. אידיוט נו… אידיוט.”

“אני שונאת שאני אוהבת אותך… שונאת!!!” חיבוק עז.

דלת מעלית נטרקת בחדר המדרגות ומפתח עקשני חודר את המנעול, היא מתירה את חיבוקו מנגבת בכפות ידיים חשופות את מקווה הדמעות בעיניה.

“עזוב שאולי, זה לא אתה זה לא אני, זה שנינו. הלכנו לאיבוד,”

דלת הכניסה נפתחת, עודם מחובקים,  פסגת אהבתם עומד על מפתן הדלת בג’ינס וחולצה מרושלת נוזלת מבעד למעיל דובון.  “אמא אבא יבשתם אותי כבר למטה.   מה נסגר? אתם באים?”  

6 תגובות בנושא “בדרך החוצה?”

  1. מרגש מאוד ומתאים בגילאים אלו
    כתבת כמו תמיד בחן ובטעם
    בהצלחה בהמנכלות…🌹💐

  2. הלוואי וכל זוגות שנפרדים יפקדו בצורה כל כל אנושית.
    אהבתי את הרגישות שבא כתבת.

  3. סיפור עצוב של לא מעט זוגות שלא יודעים לתחזק את הזוגיות ולשרוד את הבמפרים של החיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *