(בבניין שלי) המבט של רחל

תמיד אמיר השכן מלמעלה סיקרן אותי. אניגמה בלתי מוסברת בעיניים של ילד. קשוח שמחזיק קצר את אישתו “כשהגענו הבייתה אחרי החתונה והחביתה הוגשה לי קרה העפתי את הצלחת על הקיר אוכל חם לבעל הבית מגישים חם והסלט צריך להיות חתוך דק לא לאסוף מהגינה ולשים בצלחת אמרתי לאישה. ” מצד שני בסרטי אהבה הוא היה בוכה. גבר גבר אבל הולך עם נעליים אדומות, עובד בעבודה שחורה אבל הידיים שלו תמיד מטופחות, בלי שחור מתחת לציפורניים והכי עדינות. אפילו בימים הכי חמים היה נדמה שהוא נושם “טבק” מזיע “ברוט” ולעולם אין לו עיגולים מתחת לבית השחי.

הוא כאילו היה שייך אבל לא. אוהב את אריס סאן אבל הולך לפילהרמונית, קונה נעליים בנווה שאנן אבל מספר שהוא קונה במיקולינסקי, נולד בדרום תל אביב חי כל החיים בהדר יוסף אבל לפעמים שוכח מילים בעברית אז עובר לאנגלית. רוצה להיות מי שהוא לא. לא שלם.

בקפה שאחרי הדיכאון של יום השואה,
הוחלט במועצת גדולי הבניין שמתכנסת במשכנה אשר בסלון שלנו כי הבניין השנה יחגוג בחוף תל אביב בצפיה במטס החגיגי ובצניחה החופשית, שתערך מול החוף עמוק בים. שבוע אחר כך בג’י אמ סי הסגולה הראשונה בארץ עם חלון צוללת עגול בצד הרכב, לא הבנו כל הילדים שישבו מאחור איך יכול להיות שבחוץ כל כך חם וברכב קריר. אורן מהכיתה מתחתיי הרגיש כמו קולומבוס בגילויי אמריקה כאשר הניח יד על פתח המיזוג וגילה את הסיבה לשינוי מזג האויר. את מבט הנצחון הזה אי אפשר לשחזר.

שעה של מערכוני גשש חיוור יוסי בנאי ורבקה מיכאלי, שירים של יורם גאון, ובהיה בתמונת הרמטכ’ל התלויה מעל דלת ההזזה האחורית ברכב מסתיימת בחניה סמוכה לחוף וירידה סיטונית מהרכב. התמקמות דרוכה על החוף בעמדת צפייה מול המים בחוף תל אביב. בתוך ההמון המבוגרים הסתדרו בשורה הראשונה ולקחו את הילדים על הכתפיים אני שיחקתי תופסת.

במהלך המרדף אחרי אורן נתקלתי באיש משונה עם ציפורניים של ארוכות ולק, פנים חלקות ושיער חלק ומשוך לאחור, הוא היה רזה עם גופיית צמודה מדי לגוף ג’ינס וריח של הבושם של אחותי. הוא נזף בי ואני נטמעתי בין האנשים כדי שלא ירדוף אחריי. נכנסתי בין פורד קורטינה לבנה לג’יפ שחור שחנו על הכביש ותיצפתתי עליו כדי להיות בטוח שהוא לא רודף אחריי. הרגשתי בטוח כשראיתי אותו מפנה את הגב לכיווני והולך לצד השני בהליכה המוזרה הזאת כאילו הוא הולך על חבל. תחושת הבטחון התעצמה כאשר ראיתי את אמיר הולך אחריו במרחק לא גדול ונראה כאילו הוא עוקב אחריו.,’ אם הוא יעשה לי משהו אמיר כבר יראה לו מה זה עד שאבא יגיע ואז בכלל… ”

רעש מתכתי מחריש אוזניים התקרב ראשי ההמון הוטו מעלה ב’וואוו’ ענק, הגאוה הלאומית חתכה שמים תכולים והתחילה לזרוע צנחנים בלב ים. כשאברם, שהיה נהג הסעות בחיל אויר, אמר לכולם את השמות של המטוסים, רחל אישתו של אמיר הסתובבה והתחילה לנוע באי נוחות בין האנשים. אף אחד לא שם לב כי כולם הסתכלו למעלה והיה המון רעש. ביד ימין עם צמיד אבנים לק תואם ואודם בצבע דם. אחזה בי בחוזקה ” ראית את אמיר?” ” הוא הלך לשירותים.”
“אוי ואבוי לי איפה השירותים?” הצבעתי לכיוון מבנה מעופש היא בחולצה אדומה ששרווליה נופלים מהכתפיים במכנסיים צמודים בצבע תכלת ונעלי עקב ללא רצועה אחורית, החלה לרוץ לעבר השירותים אני ליוויתי אותה במבט מבוהל. . כשהיא התרחקה עליתי על ערוגה וראיתי את שיערה השטני מתבדר ברוח כאשר היא רצה בהמון.

פתאום ההמון הגביר את צעקות ההתלהבות כשהכרוז שאג למיקרופון ‘עכשיו יוצא מהמטוס רפאל איתן”,בדיוק באותו רגע רחל נכנסה לשירותי הגברים קריאות לחץ החלו בקהל ומישהי אמרה ‘זה רפול הוא תמיד יפתח אחרון את המצנח בצניחה חופשית, זה אומץ משוגע” אנחות רווחה נשמעו כאשר מעליו נצפתה הפטרייה שהאטה את נחיתתו למים, בדיוק אז יצא האיש המוזר ממקודם וסידר את המכנסיים אחריו יצא אמיר כשרחל בעקבותיו ולפי שפת הגוף היה ברור שהיא נוזפת בבעלה ומגרשת את הבחור המוזר. לא הבנתי מה קרה אבל כשהסתכלתי לאחור ראיתי את השכנות מתלחששות ‘אוי ואבוי שלא נדע מסכנה’ אז הבנתי שמשהו לא טוב קרה.

מיד עם סיום הצניחה הגיע רחל ואמרה “אני רוצה הבייתה עכשיו.” לכולם היה ברור שאחרי הצהרה כזו לא מתווכחים, אפילו רטינה של אורן שהבטיחו לו ארטיק נענתה ב”יש ארטיק בבית”. כולנו עלינו לרכב. רחל התיישבה במושב שליד הנהג אמיר נהג שניהם הביטו על הכביש ואף אחד לא פצה פה כל הדרך הבייתה. זה היה שקט מחריד. הילדים הרגישו את הקרח באויר והגיבו במבטים שואלים ודממה לא אופיינית. הגענו לבניין כולם התפזרו לדירותיהם בבגדי קיץ וקור מקפיא.

מאז אותו יום עצמאות אמיר כבר לא הגיע לקפה ורחל בקושי נראתה בחדר המדרגות. בכל פעם ששמם עלה המבוגרים היו בודקים שאין ילדים בסביבה והיו מתלחששים. חצי שנה אחר כך בפגישה אקראית בהמתנה למעלית בחדר מדרגות אפלולי ובקור של נובמבר אמיר סיפר כי קיבל הצעה שאי אפשר לסרב לה, והוא רחל והבנות עוזבים לארה”ב. קצת יותר מחודש אחר כך הם נעלמו, ונשארו בקשר רופף עם שכן אחד שמדי פעם היה מעדכן אותנו מה עם אמיר ורחל.

כמעט עשור אחר כך בטיול של אחרי צבא ההורים נתנו לי את הטלפון של אמיר ואמרו לי שהוא תמיד אהב אותי וישמח לפגוש אותי. נחתנו בלוס אנג’לס ומיד נסענו אליו לארוחת צהריים. האירוח היה לבבי ומסביר פנים. זכרונות מהבניין וקוריוזים מהשכונה פילפלו את הערב. הבנות הלכו לחברות ורחל חתכה אבטיח במטבח.
” אתם רוצים לצאת בערב?”
“אני עייפה וקצת הקאתי אמרה זוגתי אשאר במלון הערב.”
“ואתה?”
הבטתי בה לאישור ומשזה הגיע עניתי
“בטח בכיף” .
“אם אנחנו יוצאים שני גברים נצא לטרנד החדש שכובש את אל איי קוראים לזה ‘דראג’ זה מופע שירים של גברים שמחופשים לנשים.”
“למה שגברים יתחפשו לנשים?”
“כי זה מגניב ויש אנשים שזה אפילו מדליק אותם איף יו נואו וואט איי מין.” הוא לחש.
“אם רוצים שנשים ישירו שיביאו נשים, לא נראה לי שהקהילה החרדית בלוס אנג’לס תעצור אותם.”
“אהה זה הכי לא לחרדים.”
” מה לא לחרדים? ” שאלה רחל כשהיא מחזיקה צלחת ענקית של אבטיח וגבינה בולגרית.
“אהה העיר הזאת. ” הוא ענה בזמן שאני אמרתי במקביל
” דראג” בשבריר של שניה מהיר יותר מעיפעוף קיבלה רחל את המבט ההוא מיום העצמאות. היא לא אמרה דבר חוץ מזה שיש לה מגרנה והלכה לחדר. הקור סביב השולחן לא איפשר להשאר, יצאנו לרכב השכור וקבענו שאמיר יבוא לאסוף אותי מהמלון בעשר ויתקשר מהקבלה. אני עדיין ממתין.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *