אני אתה

אני עדיין נושם את הנשימות הכבדות של הריצה במדרגות ארבע קומות מטה ועוד קומה לנוף של בטון יצוק גלוי בכניסה. הפחד ורעש נעלי בית מגומי על רצפת בלטות בהד מוגזם מוכפל בעשרות זוגות רגליים רצות במדרגות. “רינה תחזיקי את גלית” “רוזי הילדים איתך?” “יוסי עזוב את הצעצוע עכשיו.” בכי של ילדים ואמהות מבוהלות בטרנינגים ביתיים מתנשפות במדרגות.

השעות האלה במקלט נצרבו אצלי בתודעה. כמעט 50 שנה מאז ואני עוד מריח את הטחב רואה את הסיד הלבן מאבק לי את הבגדים, מרגיש את יד ימין אוחזת את האקדח שאבא קנה לי ליומולדת בשבוע שעבר, ואת ידה של אמא לופתת את שמאלי בעוצמה. שומע את עדה אומרת לאמא “יו מה יהיה מרים?” ואמא עונה לה “אנחנו ננצח!!” נכנסים למקלט הפתוח והוא מואר. כסאות מסודרים בצורת ח צמודים לקיר. ההמון הסואן שזה עתה דהר כעדר ג’מוסים תועה במדבר מתיישב בסדר מופתי כל אחד על כיסא, שקט מעיק משתרר. דממת מוות זועקת מהכסאות.

השתיקה הכבדה לא נגמרת, מילמול של ילד, רעש גלגלי טרקטור צעצוע של יוסי על רצפת בטון ונשימות כבדות של פחד מלחינות את האימה.

“וואיי אנואר בעלי ישן אויי ואבויי אויי ואבויי….” בנעלי בית אדומות וגרביים אדומות חצאית ורודה עד הקרסוליים סוודר ירוק של בית ושיער לא מסודר שנראה כמו קקטוס אביבה בוכה נותנת לעצמה סטירות ומתחילה לרוץ באמוק למדרגות כדי לקרוא לאנואר. חולפת על פניי כמעט דורסת, אמא רצה אחריה וצועקת “אביבה אנואר לא בבית הוא בשוק הסיטונאי קונה סחורה.” שניות אחר כך הן נכנסות חזרה למקלט כשאביבה בוכה ואמא מחבקת אותה קרוב. אני לא נושם.

בישיבה על כיסא רגליי אינן מגיעות לקרקע אני מנסה להסביר לעצמי את המצב. שלוש עובדות מאובחנות. האחת כל מי שמאכלס את המקלט הן נשים וילדים, אין ולו גבר אחד. השניה, מבין כל הילדים אני הילד הכי גדול, אחרי הכל עוד מעט גן חובה, זה לא סתם ילד, זה כבר כמעט חייל. השלישית, יש כאן משהו שלא ראיתי מעולם, את השקט הריצה במדרגות ההתנשפויות הלחץ ובעיקר הפרצופים החתומים של כל האנשים שאני מכיר כל כך טוב, אין דרך אחרת להסביר חוץ מפחד. אבל מבוגרים פוחדים? זה יכול להיות? איך יכול להיות שמבוגרים פוחדים? אני מחפש הסבר לעצמי בוחן שוב את הסביבה ומחבר את כל העובדות לתיאוריה קוהורנטית אחת. כולן כאן פוחדות כי אין אף גבר שישמור עליהן. ומאחר ואני הילד הכי גדול המסקנה ברורה.

הצמדתי את זוג נעלי בית מזעריות אל המושב הזדקפתי
“אל תדאגו אם יבואו הערבים אני אשמור כאן על כולם, לאף אחד כאן לא יקרה כלום.” מסביב מבטים חתומים וחצי חיוך של עדה שיושבת ממש ממול. ירדתי מהכיסא הלכתי לדלת המקלט ובכל כוחותיי סגרתי אותה ועשיתי את מה שסטיב מקגרט מ”הוואי חמש אפס” היה עושה, נצמדתי לקיר שליד הדלת עם אקדח צעצוע שלוף.

צפירת הרגעה משחררת אנחת רווחה מכולם עליה לא מסודרת ואיטית בחדר מדרגות קר דואג וממתין לקולו של האהוב מהחזית. בלילה מגיע טלפון אחרי שיחה קצרה של אבא אם אמא הטלפון מועבר אליי. ” אתה שומר על אמא? ”
” בטח היום היית אזעקה נעמדתי על הכיסא ואמרתי לכולם שאין להם מה לדאוג כי אני כאן.” אבא צוחק מהצד השני ” כן אמא סיפרה לי, ידעתי שיש לי על מי לסמוך.”

כמעט חמישים שנים עוברות חיסון קורונה מקרי בבית חולים, טעות בניווט מובילה לפאתי האונקולוגית. בחדר המתנה עמוס בשתיקות ופחד מצמית פנים מוכרות.
” יוסי מה אתה עושה כאן?””
הוא מסב מבטו לוקח לו שניה אבל הוא מזהה. בעיניים אדומות ממחסור בשינה או בכי או שניהם הוא משפיל מבט.
” שירן אישתי….” הוא בולע רוק… ” כלומר, היא מאושפזת כאן במצב לא טוב.”
הוא משפיל מבט ודומע אני נחנק. מתחבקים חיבוק אמיץ חם וקרוב. לא עוזבים.
בשולי המכנסים משיכה קלה מתחתינו ילד קטן מחזיק גרזן צעצוע מרים מבטו. אנחנו נפרדים יוסי מתכופף מחבק את הילד בעוצמה. “אבא אל תדאג אני כמו אווטאר אני אשמור כאן על כולם אל תדאגו. ”
” מי זה? ”
שואל החמוד. יוסי נחנק
ירדתי לכריעה
“אני אתה.”

תגובה אחת בנושא “אני אתה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *