אכ”מ

אכ”מ (אין כיסוי מספיק)  

בערבו של יום שני אריק נכנס לחדר מנהל חברת האבטחה בקניון בו עבד כמאבטח,  ויצא עם מכתב שימוע לפני פיטורין,  ביציאה מהחדר כאשר הדליק את הנייד  המתינה לו הודעה  בקול מתכתי “כאן ורד מהבנק החזרנו את צ’ק המזונות שלך אכ”מ (אין כיסוי מספיק) נא לטפל בזה”. ניסיונות נואשים להשיג את הבנק מהרכב הסתיימו בסירנה משטרתית ושוטר ששואל מה ירצה לרשום בתחתית הדו”ח. “נשבר לי הזין” ענה “זה מה שתרשום ‘נשבר לי הזין'”. “אין תגובה” רשם השוטר והניח את הדו”ח על לוח השעונים לאחר החתימה. בצומת שלפני הבית פגש את קבצן  ורוקן אל תוך כוס הפלסטיק את 57 ‪ השקלים האחרונים שהיו לו בארנק.

כשנכנס ל”כאן גר בכיף” האור היה כבוי. אריק הגיע אל המקרר למרות זאת הוציא בקבוק וודקה התיישב על הרצפה והחל לשתות. הבקבוק שהתרוקן שעה אחר כך, רק סימן לקחת אחד נוסף. שעות של הנג אובר הסתיימו במיגרנה ושלוש כוסות קפה לפני תפילת “הנץ”.

אריק

“רותי אל תשלחי שוב משטרה נשבע לך שפיטרו אותי מהעבודה אבל עד יום רביעי מארגן לך כסף.” הקליט לה מסרון. הוא התקלח התלבש בבגדים אותם שמר לאירועים מיוחדים הסתרק, התגלח בקפדנות והזליף ביד רחבה מהאפטר שייב החביב עליו. ירד אל הרכב ונסע אל הבית של רותי כשהגיע דומם מנוע והמתין. בשעה שבע ושלושים כמו הקוקיה של השעון כך יצאו מכניסת הבניין  רום בן ה – 12 וליטל בת ה – 9 נפרדים מאמא רותי בנשיקה והלכו לכיוון בית הספר. הוא ירד מהרכב ומיהר אל השניים, “אבא, מה אתה עושה פה?” תמהו. הוא לא אמר מילה רק חיבק ונישק נישק וחיבק, כמעט בטירוף. הילדים לא הפסיקו לשאול הוא רק הזיל דמעה חרישית ולחש “שתדעו שאבא אוהב אתכם!! לא משנה מה, לא משנה איך, לא משנה איפה, לא משנה מה אומרים לכם – אבא הכי אוהב אתכם בעולם.” את החיזיון קטעו צרחות “הוא חוטף את הילדים שלי, הוא רוצה להרוג אותם יש לו נשק!!” עובר אורח מיקרי בעט באריק בעוצמה בעודו מחבק את ילדיו נשכב עליו וזועק לעזרה, מיד קפצו כמה גיבורים לרגע ונשכבו עליו. לעיני ילדיו פרקו אותו מהנשק שהיה צמוד לחגורתו ובשפה מקצועית “נטרלו אותו”. דקות ספורות אחר כך נאזק על ידי שוטרים מארבע ניידות  שהוזעקו לזירת האירוע בדחיפות. עיסה של זעקות ובכי, תבהלה ולחץ, עצות שנזרקות מכל עבר וסקרנים שהתקבצו סביב הפכו את הדרך לבית הספר לזירת קרקס נודד אשר במרכזו אריק שותת דם מהאף. הוא הביט היישר לעיניה של רותי בעיניים מלאות דמעות מבלי לומר מילה עת הוכנס אל הניידת בברוטליות השמורה ל”פצצה מתקתקת” המעורבת בפיגוע פח”עי.

את היממה עד להארכת המעצר העביר בדממה מוחלטת בחדר החקירות ובחוסר שיתוף פעולה עם הסנגור הציבורי שמונה לו. את הלילה העביר בזירת המסחר הקטנה בעולם ומבושמת בליזול, בין סוחרי סמים לסוחרי נשים. מבלי לעצום עין עלה על ה”פוסטה” שהובילה אותו מתאו אל אולם הארכות המעצר בבית המשפט. אזוק בידיו וברגליו ועודו לובש את בגדי “השבת” הקרועים והמעוטרים בדם קרוש  מיום האתמול פסע פנימה. את ניחוח האפטר שייב היוקרתי החליפה ארומת חמיצות הזיעה. לאחר הקראת מספר התיק ותפיסת מקומו על דוכן הנאשמים תובע משטרתי הקריא בלקוניות את שרשרת האישומים, “מה מרשך טוען?” פנה השופט אל הסנגור, “כבודו מרשי אינו משתף איתי פעולה ועל כן אין לי דרך לענות על שאלתך”.

רותי

“אדוני מבין כי חוסר שיתוף הפעולה הזה יכול להוביל אותך להרבה שנים בכלא.” התריס בפניו השופט, אך עוד בטרם נענה נשמע קול נשי מאחור צועק “כבודו הוא לא עשה את זה אני הגשתי את התלונה ואני אומרת שהוא לא עשה את מה שאתם מייחסים לו.” רותי חצתה את אולם המשפט כמשה בים סוף, מבטים משתאים הובילו אותה עד לקרבת ספסל התובע, תנועת היד של השופט סימנה לה להתקרב ולהגיע אל מרכז האולם. באולם השתררה באחת דממה מוחלטת שרק צעדיה של אישה קטנה אחת סתורת שיער ונפוחה מיני בכי הפרו אותה.

“כן גבירתי”.

(דומעת) “כבודו שמי רותי אני גרושתו של אריק, אנחנו היינו נשואים 15 שנה, והתגרשנו לפני שלוש שנים. אריק הוא איש טוב ובמשך כל השנים האלה הוא לא רק היה בעלי אלא גם החבר הכי טוב שלי. כמו שקורה בהרבה מקרים הסתבכות כלכלית הכניסה מתיחות בינינו והתחלנו להתרחק. כשהעוני נכנס דרך הדלת האהבה בורחת דרך החלון. אז התחלנו הליך גירושין שהלך והפך מלוכלך יותר מיום ליום, הייתי מוכנה שיוציאו לי עין בתנאי שיוציאו לו שתיים, עד כדי כך. בכל עשירי לחודש קיוויתי שהצ’ק לא יגיע כדי להפעיל שוטרים רק כדי להציק לו. המצוקה הזו הביאה אותו לעבוד בכל עבודה מזדמנת רק על מנת שצ’ק המזונות יכובד, כך מבעל עסק מצליח למזון הוא הפך למאבטח בקניון שגם ממנו פוטר. אני לפני ארבעה חודשים איבדתי את אבא שלי ומאז אני רואה מה זה להיות ילדה בלי אבא. כשהודיעו לי מהבנק שאין כיסוי למזונות, ידעתי שהוא יקח את זה קשה, ואז קיבלתי את ההודעה על הפיטורין בקולו המבושם מאלכוהול הבנתי – המצב עוד יותר קשה ממה שהערכתי. לא כל יום אני יורדת עם הילדים למטה כשאני שולחת אותם לבית ספר, אבל אתמול הייתה לי תחושה כי משהו לא טוב הולך להתרחש. ירדתי איתם וסרקתי את השטח עם העיניים כמו רדאר. ראיתי את הרכב של אריק מרחוק ואותו יושב בפנים. נשקתי לילדים ועשיתי את עצמי הולכת חזרה אל כניסת הבניין אבל למעשה הסתתרתי מאחורי סבך הפיקוס בכניסה לחצר. שם ראיתי את אריק פוסע לעברם כשהוא לבוש בבגד יציאה, מחגורת המכנסיים ביצבץ האקדח למרות שהחולצה כיסתה עליו. הוא חיבק ונישק את הילדים בטירוף, הוא חיבק אותם ובכה. עשיתי אחד ועוד אחד, אתמול פוטר, ההמחאה של המזונות חזרה אכ”מ, הלבוש הלא מתאים, ההודעה עם ‘ריח’ האלכוהול,  מה פתאום הוא מגיע אליהם בבוקר? ועוד עם אקדח? הבנתי פתאום שהוא לא בא לאיים עליהם – הוא הגיע להיפרד מהם, הוא בא לומר להם שלום לפני שהוא מתאבד. לא יכולתי לתת לזה לקרות, הבנתי שמה שקורה בינינו זה טירוף, אבל יותר מזה אני לא רוצה שהילדים שלי יעברו את מה שאני עוברת. הם קטנים וזה לא מגיע להם, וגם לאריק זה לא מגיע הוא איש טוב שאני והוא פשוט לא הסתדרנו זה יכול לקרות. לא ידעתי איך לעצור אותו, נלחצתי. הדרך היחידה שחשבתי זה לצעוק שהוא מאיים על הילדים, אם הייתי צועקת שהוא מתאבד אנשים היו מפחדים ובורחים. (מקנחת את האף, נושמת עמוק) כבודו אני התלוננתי, ואני אמא של הילדים האלה, ואין מי שדואגת להם בעולם יותר ממני,  ואני אומרת לך שאין לי צל של ספק שבשום סרט הוא לא היה פוגע בהם לרעה. ולך אריק אני אומרת, אני מצטערת, לא ידעתי מה לעשות. פחדתי!!”

את המבוכה שאחזה באולם פתר השופט בשליחת הנאשם לאבחון פסיכיאטרי בהסכמת שני הצדדים.

“נעבור את זה ביחד ארבעתנו, נבוא לבקר.” זעקה אליו עת הובל החוצה, הוא פנה אליה בפנים נפוחות וחייך.

8 תגובות בנושא “אכ”מ”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *