איזה כיף מתחילה האולימפיאדה הא?!

איזה כיף מתחילה האולימפיאדה הא?! אני מת על אולימפיאדות , זוהי הזדמנות פז לתת לאחר והשונה בחברה את חמש עשרה דקות התהילה שלו. כולם חושבים שאולימפיאדה זה התעמלות,  שחיה או אתלטיקה , אבל הסיפור האמיתי הוא דווקא ענפי הספורט או הספורטאים שנמצאים בשוליים, אנשים מוזרים שמקדיש את חייהם לענפי ספורט שלא רק לא מתגמלים בכסף או תהילה, אלא ואולי בעיקר, לא מובנים לרוב רובה של האוכלוסיה. דוגמאות? בבקשה..

יש את הבנות האלה שמתלבשות באופן משונה מאוד, מאופרות בהגזמה מטורפת, עוטות על עצמן חיוך פסיכוטי תמידי ובשביל להשלים את הלוק הפרוורטי נעזרות באטב שחוסם להן כל אפשרות להכניס אויר לריאות דרך האיבר המיועד לכך, ואז – אחרי כל זה הן קופצות למים – שחיה צורנית המבינים קוראים לזה. במים תוך תיאום מושלם הן נעות ביחד כאילו היו אדם ובבואתו המראתית. בשיאו של התרגיל הן צוללות מטה אל המצולות, ועולות כצמיחת הבצל, עם הראש למטה והרגליים למטה. את התרגיל מלווה מוסיקה קולנית ובדרך כלל לא קשורה הבאה לתת נופך דרמטי לאירוע המלחיץ בלאו הכי. בסיום שופטים סדיסטים מעניקים להן ניקוד. אגב לטעמי יש להן זימים, שכן אחרת אין שום הסבר הגיוני לכמות הזמן בו הן שוהות מתחת למים. מכאן עולות וצפות מספר סוגיות:  למה שבנאדם יעשה את זה לעצמו? ובהתחשב בעובדה כי מדובר בדרך כלל בקטינות, אין איזה ארגון סיוע עולמי שעוסק בדברים הללו? האירגון לשלום הילד ? המועצה לאיכות הבריכה? הועד להצלת האטב? משהו…

אצל הגברים נקודת הקיצון רחוקה עוד יותר, שני גברים שופעי  קילוגרמים ושערות לבושים טייץ צמוד – מאוד צמוד, כל כך צמוד שרבנים מסויימים יכולים לקבוע את יהדותו של הבחור מבלי שיסיר אותם – ככה צמוד. כשהם לבושים בבגדי אדם הראשון כמעט הם נשכבים על הרצפה ומנסים – תחזיקו חזק- להפוך האחד את השני – מומחים מכנים זאת היאבקות בסיגנון יווני רומי. בשיאו של הקרב וכאקט ענישתי נעמד הנענש בעמידת שש במרכז הזירה כאשר יריבו עומד על הברכיים מאחוריו ובין רגליו המפושקות אוחז אותו בבטנו ועושה כמיטב יכולתו להצמד אליו על מנת להפוך אותו, במחשבה שניה נראה לי שאם את הקרב הזה היו מנהלות נשים כמות הצופים הייתה עולה לאין שיעור שעות הצפיה היו אחרות וקוד צפיית הורים היה נדרש. שלוש תהיות בהקשר הזה- ראשית בהתחשב בעובדה כי האולימפיאדה ביוון הייתה אירוע גברי שנערך בעירום מלא נדמה לי שדי ברור איזה דגל התנוסס במרפסתו של הוגה התחרות, שנית איך הם מתאבקים, הולכים מכות, ותגדירו את זה איך שאתם רוצים ולא מקללים אחד את השני – פה על חניה אנשים דוקרים – שם אנשים עשר דקות מרביצים אחד לשני ובסיום הקרב מתחבקים. והתהייה השלישית היא…. למה?

ואז מגיע הקרם דה לה קרם שיתוף אדם ובעל חיים – הדראסאג’. למי שלא יודע מדובר בריקוד של סוסים, אני חוזר שנית ריקוד סוסים. הבהמה המסכנה רכובה על ידי רוכב צמוק מונהגת על ידו ביד רמה ואכזרית . למשמע פקודותיו ובהתאם לתנועתו זזה הבהמה בתנועות סוסיות מרהיבות עשרה סנטימטר ימינה ומרימה רגל ימין קדמית בהמשך היא עושה את אותו דבר בחן בהמי יחודי לצד השני. מרתק. לעיתים נדמה לי כי הסוס היה מעדיף להיות מנה עיקרית בארוחה פריזאית – לא בגלל הקושי אלא מהבושה.

ובכלל איך אישה חושבת על קריירה בתחום יידוי הפטיש? כמה אכזרית יכולה להיות דחיה חברתית,  איך אדם – באשר הוא אדם – מחליט יום אחד לקפוץ במוט? כמה משועמם אתה צריך להיות, ושוב למה? לעזאזל למה?

אבל יותר מכולם אני אוהב את הספורטאי הישראלי איתו הכי קל לי להזדהות הוא יושב על אמריקן קומפורט במזגן עם בירה ופיצוחים מביט על המרקע בחצי גמר אולימפי ב – 100 מטר שם מפספס נציג טרינדד טובאגו את העליה לגמר במאית השניה ואומר –  “תראה ת’חרא הזה איך הוא לא מתבייש לרוץ ככה באולימפידה – אני בצבא עם אפוד ופק”ל רצתי יותר מהר”, והוא בכלל שירת בדובר צה”ל כפקידה. אבל בואו לא ניתן לעובדות לקלקל את התיאוריה , כי הוא הישראלי – דווקא הוא מכולם – יוצק תוכן אמיתי  לאמירה האולימפית עתיקת היומין – “לא חשובה התוצאה העיקר ההשתתפות”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *