אבטיחים

שני תיישים

לנסוע הביתה?

לא למשה

מה?

סע למשה?

איזה משה?

משה בן דודה שלי ‘מוסא הגדול’

מה?????

סע ל’מוסא הגדול’

מה קורה אבא?

לא קורה כלום סע למוסא הגדול?

אבא אתה בטוח?

כן!!!      

אבא, בחודש וחצי האחרון הייתה חצי מהזמן בלי הכרה מונשם ומורדם. הלב שלך מתפקד ב – 16 אחוז תפקוד, אתה מוגדר נס רפואי, בטופס השחרור פרופסור ארנסט כתב במפורש להימנע מהתרגשות, ומעומס פיזי ונפשי. עכשיו אתה רוצה לנסוע ל’מוסא הגדול’.

כן!!!

אמא…..דברי איתו

תעשה מה שאבא שלך מבקש ילד.

אמא התיק עם הבגדים וכלי הרחצה עוד בבגאז’  אפשר ישר לחזור לבית חולים.

(דממה מחרישת אוזניים, ברדיו סינטרה לוחש my way רמזור אדום של שישי חורפי )

אבא אני באמת רוצה להבין. 35 שנה אתה והוא לא מדברים, ראיתם אחד את השני באירועים והתעלמתם אחד מהשני כאילו אתם שני זרים מוחלטים. כל מי שמכיר אתכם ניסה לעשות סולחה וסרבתם . 35 שנה זה 70 פעמים ראש השנה ופסח שיכלתם לסגור את הפינה ולא עשיתם את זה ועכשיו….עכשיו הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות אחרי חודש וחצי של טיול בגן עדן וחזרה, זה לפגוש את דוד משה? איך…..

70 פעם הייתי אידיוט זו סיבה להיות אידיוט בפעם ה- 71?  אולי הגיע הזמן ששני “תיישים” בני 66 ילמדו משהו…מה אתה אומר?

מלחמת השחרור שלי

(בקול חרישי ) ואם הוא לא יפתח לך את הדלת ? ואם הוא יגרש אותך?

תראה, חודש וחצי בחדר ההמתנה למלאך המוות יש לבנאדם הרבה זמן לחשבון נפש, ואז הוא פותח את הדלת והוא כל כך קרוב שאתה מריח לו את הפה כשהוא מזמין אותך להיכנס, ברגע הזה, בדיוק בשנייה שניחוח הבל פיו מתפוגג לתוך ארומת זיעת הפחד שלך, נופלת לתודעה שלך אמת מזוקקת כל כך, שאתה שומע את הגלינג של פגיעת בתחתית. אתה מבין ששיקולים של כבוד ואגו לא מעניינים, ולפעמים צריך להגיד לטירוף די!!! כי אם אתה לא שולט בו – הוא שולט בך, ולי נמאס להיות נשלט. אני אדם חופשי, זו מלחמת השחרור שלי, ואם זה אומר לנסוע למוסא אל כביר , זה מה שאני אעשה.

העולם מלא באנשים טיפשים שמפחדים לעשות את הצעד הראשון – אני לא רוצה להיות אחד מהם. הייתי יותר מדיי זמן הקפטן של קבוצת הטיפשים הזו. אני אדפוק בדלת והוא לא יפתח…אז מה?? נחזור לרכב וניסע הביתה, אני לפחות אדע שאני את שלי – עשיתי. אבל לא, הוא לא יגרש אותי, אל תדאג.

אבטיחים

מאיפה אתה יודע? הרי לא דיברת איתו 35 שנה.

אני אולי לא משכיל כמוך, לך היה אבא טוב הוא שלח אותך לאוניברסיטה, אבא שלי לא שלח אותי ללמוד באוניברסיטה. איזה אוניברסיטה? הייתי בורח מבית ספר בכיתה ב’ כדי להעמיס אבטיחים על משאיות ולהרויח כמה גרושים שיעזרו להביא אוכל הביתה,   ומוסא אל כביר עזר לי למצוא הבאסטונרים שצריכים סבלים, כי הוא כבר היה מבוגר – בכיתה ז, הוא היה ה”בוס” שלי, הוא המשלח ואני השליח. שנינו – הוא ואני – קיבלנו את החינוך שלנו ברחוב, וכשאתה מתחנך ברחוב אתה מבין שאתה לעולם – ל ע ו ל ם – לא משאיר יד באוויר. אם היד הזאת היא אגרוף אתה תחזיר שניים גם אם זה אומר שתגמור את הקרב על הרצפה, אבל אם היד הזאת מושטת לשלום לעולם , ל ע ו ל ם – אתה לא תשאיר אותה באוויר. זה חוק, הוא לא כתוב בשום מקום, לא מלמדים אותו באף אוניברסיטה ואין בית משפט שיפעל לפיו, אבל ברחוב, בשכונה, זה הדיבר האחד עשרה. מוסא כמוני גדל שם. זו גרסא דינקותא. אין מצב בעולם שהוא לא פותח…

איוושת צמיג הגומי על אספלט ברוורס איטי עד לעצירה מוחלטת. מנוע  מדומם בשיהוק מכאני. פתיחה דלת הנהג רעש טריקה מתכתי. שתי הדלתות הימניות הסמוכות למדרכה נפתחות באיטיות מהקדמית יוצאת אישה מוטרדת ומאחור באיטיות, תוך שהוא נסמך על בנו יוצא מוסא הקטן. שישה עשר צעדים איטיים וקטנים מובילים לשלוש מדרגות ישנות בבניין רמת גני עתיק. שני אנשים מודאגים תומכים באיש רגוע, מבטים לחוצים מלווים עיניים קורנות. “עזוב מכאן אני כבר לא צריך שתחזיק אותי.” שתים עשרה צעדים קטנים מובילים לקומת הקרקע מרוצפת שחור לבן בריצוף ביתי קטן וצפוף ללא אינטרקום. מימין דלת ישנה מעץ אלון עליה תקוע שלט שרוט בצבע דהוי “כאן גרים בכיף משה ונחמה” משם המשפחה ירד הצבע.  צלצול בדלת.

קול נשי מצידו השני של הקיר “מי זה?” קול חנוק של צל הגבר שהיה משיב “מוסא אל זריר”, פאוז. נצח של חמש שניות בסאונד טראק של לב הולם בטריו. “נחמה תפתחי תפתחי הגיעו האבטיחים.” חורך  את הדממה קול חנוק מדמעות.

חיוך ניצחון.

תגובה אחת בנושא “אבטיחים”

  1. מקסים….כתיבה כ”כ ממכרת. תודה לך גיל על התענוג שהסבת לי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *