צדיקים נסתרים בבגדי עבודה

משנת 69 ובמשך 28 שנה, יום, אחרי יום, אחרי יום, אחרי יום, ישב סלמוניקו בפינת הרחובות מסילת ישרים פינת בר יוחאי בת"א מול החנות של אריה הירקן. הוא ישב שם כמו סלע כמו באר, על כיסא שבור מעץ ובדיוק על אותה בלטה, 28 שנה!! העברית בפיו היית שבורה ומתובלת במבטא סלוניקאי חריף, כשהוא מחליף ס ב- ש שורקת, פניו מלאות החטטים , ריח הגוף החמצמץ מזיעה  ובגדיו הבלויים היו למעשה החומה בינו לבין העולם. איש לא שאל מעולם לשלומו? או ממה הוא חי? או מדוע הוא לבד בעולם? ומה הוא עושה פה בעצם?  בכל פעם שאריה היה יוצא לרכוש עינוג גופני בתשלום, או להתרגע בעזרת בלק ג'ק וג'וני ווקר היה נשאר סלמוניקו לשמור על הקופה והחנות, הוא מעולם לא לקח שקל, לא כשכר, לא כפיקדון, לא כשוחד ולא כפיצוי על הזמן. פשוט לא!!  למה? ככה !!

ביום שישי אחד בניקיון של לפני השבת בעודו קם מהכיסא הנצחי גזיר עיתון צהוב נפל מכיסו ונרטב במי השטיפה הדלוחים.  מבלי אומר התכופף הרים אותו נישק והחל דומע. המראה היה כל כך מפתיע ומכמיר לב שמיד כל הסובבים עצרו הכל  הגישו לו מים ואת הכיסא ולראשונה מזה שנים המתינו למוצא פיו.

"זה עיתון  של היהודים ב"שלוניק" משנה של 1941. כתוב שם שאסתרינה שהייתה אישה שלי היא מלכת היופי של "שלוניק". היא היית יפה כמו אנג'ל (מלאך). אסתרינה ואני עוד לא התחתנו אבל אהבנו חזק חזק. היא היית הריון ממני ואנחנו אפילו לא נשואים, זה לא כומו (כמו) היום שככה הבחורות …אתה יודע…לובשות הכל בחוץ. ואז הגיעו הנאצים יימח שמם. בהתחלה חשבנו הכל פלאברה ( דיבורים) כי אנחנו לא עושים איתם כלום אז למה הם יעשו לנו משהו. 11 של יולי 42 הוצ'יאו אותנו החוצ'ה לכיכר, רק יודים, והיו מסביב כולם שוטרים גרמנים. ואז אמרו לנו לכולם לרקוד ככה בשביל לעשות אותנו בושה. בסטאדרוס (נבלות)  ואז התחילו נותנים אותנו מכות הרבה מכות. יבאש יבאש ( לאט לאט)  התחילו  אנחנו נופלים. והתחיל הרבה בלאגן אני הייתי צעיר רצתי מהר אבל את אסתרינה תפס הסגן של המפקד והרביץ אותה היא ובייבי שלי בבטן שלה, מאז לא ראיתי אסתרינה…"

"ברחתי להרים וחיכיתי שלוש שנים ביער בגשם בחום בלי אוכל בלי שותה. אדיוס סאנטוס כל מה אכלתי זה פירות מה נופלים מהעץ. ולא כאלה יפים כומו אתה מוכר פה, רקובים מהרצפה. אחרי נגמרה המלחמה ברחתי לארץ ישראל כי גויים אי אפשר לסמוך אותם. הייתי לבד בעולם אין אבא אין אמא אין אסתרינה אין בבה. רציתי למות הלכתי במלחמה לכל המקומות הכי מסוכנים…ביקשתי ללכת שמה איך אומרים זה בעברית.." התנדבתי " כן זה המילה הזה 'התנדבתי'.  עשיתי עבודה הכי מסוכן שמתי מוקשים הוצאתי מוקשים פרצתי ראשון איפה היה יריות מבצע נחשון אבל לא היה לי מזל אלוהים לא רצה אותי אצלו. אנשים היו איתי קיבלו צל"שים אמרו סלומוניקו אתה צריך מקבלת את הצל"ש אבל אני מה אכפת לי צל"ש., אני מחליף צל"ש בללכת למעלה להיות עם אסתרינה. "  מבלי משים נפרץ הקוד לאניגמת חייו של סלמוניקו פתאום היה ברור מדוע הוא לבד מוזנח ומעביר את ימיו בצפייה בפירות וירקות טריים.

שנתיים חלפו והקב"ה הגשים את משאלתו היחידה של סלומוניקו ושלח את מלאך המוות לאסוף אותו מדירת עמידר המטה לנפול שם המתין לו במשך חמישה עשורים. כאשר לא הגיע למחרת למסילת ישרים פינת בר יוחאי, אריה אמר שאין לו הרגשה טובה והלך לדירת העמידר המטה לנפול. בדרכו חזרה עת כוסה סלומוניקו בתכריכים עבר אריה אצל דוד מהמאפיה וחיים מהלוטו  אלי מהכלים החד פעמיים יעקב הספר ושייקה הרפד כל אחד מהם הביט בפניו של אריה לא שאל הוציא צ'ק ושאל כמה? למחרת נפגשו כולם בקרית שאול מעל פיסת הנדל"ן היחידה שנרשמה על שמו של סלומוניקו מאז ומעולם,  ואפילו היא נרכשה בכספם של צדיקים נסתרים בבגדי עבודה. במהלך כל השבוע שאחרי נפגשו מדי יום בבית הכנסת השכונתי הסמוך לפינה  היחידה שהייתה לו לבית ומבלי אומר איש איש מילא את חלקו. אריה הביא ירקות, דוד שם בורקס על הצלחות של אלי מהכלים החד פעמיים, וכל השאר מימנו את השתייה העליות לתורה והקדיש. כך נשמר זכרו של סלמוניקו אחת לשנה על ידי האנשים היחידים שהיו לו למשפחה.

בשבוע שעבר כמעט עשרים שנה אחרי דרכו האחרונה,  עברתי במסילת ישרים, ואין כבר שייקה הרפד או דוד מהמאפייה אפילו אלי מהחד פעמי עבר,  למרחוק הבחנתי בדמות מוכרת של קשיש חוצה את הכביש, נעצרתי לצידו, "אריה מה עניינים?"

"הא איז'יקו שתהיה בריא מה שלומך?"

לא קשה היה להבחין כי אריה מזיל חרש דמעה.

" מה קורה אריה, למה אתה מטפטף?"

" עברת ליד החנות שלי? ראית שהתריס למטה? זהו קרידו הוא כבר לא יעלה יותר, היום זה הפעם האחרונה שהורדתי אותו הפרנסה כבר לא מה שהיה פעם, והכח זרו (אפס) אז עזבתי, שבוע הבא זה יהיה מסעדה של סודאנים."

" רגע, אתה בלי רכב ? בא אני אקח אותך לאן שצריך."

"איז'יקו רמוזו (ילד חמוד) האוטומוביל עומד ליד החנות אני הולך לבית כנסת כדי לתת שצריך כדי שמישהו ימשיך לקרוא "קדיש" על סלומוניקו גם כשאני כבר לא אהיה פה." פתאום שנינו טיפטפנו בלי לומר מילה כי פשוט לא היה צריך.

יש דברים שיכולים היו להתרחש רק בדרום ת"א.

4 תגובות בנושא “צדיקים נסתרים בבגדי עבודה”

  1. 'סיפור מהחיים'. בילדותי הכרתי את הטיפוסים האלה מהשכונה של סבא וסבתא. עוד מימי הפרה היסטוריה (ימי הבריטים).

    1. אכן סיפור מהחיים גדעון. עולם הולך ונעלם – לצערנו האנשים והמטען הערכי שהביאו עימם.

    1. יאיר תודה רבה, אם העברתי במשהו את התחושה המיוחדת ששררה באותה תקופה באזור המיוחד הזה, הרי עשיתי את שלי.

להגיב על גדעון. לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *