מחאה

מחאה היא נשמת אפה של דמוקרטיה. אין ולא יכולה להיות דמוקרטיה בלי מחאה. אך ככל שנוגעים בה, השיח מיד מגיעה לאמירה הריקה הקובעת כי רק אלימות כרכיב מרכזי במחאה מביאה תוצאות. בדיקת הטענה מובילה למסקנה בלתי צפויה. 

כדמוקרטיה צעירה ישראל רוויית מחאות. אם נסקור רק את העשורים האחרונים נראה כי דווקא השקטות שבהן השיגו תוצאות. מוטי אשכנזי בשנת 73 חזר משדה הקרב והחל מחאת יחיד נגד ממשלת ישראל. מה שהחל בעמידה שקטה של איש אחד עם שלט המשיכה למחאת המונים שהולידה את ועדת אגרנט ובהמשך הביאה למהפך הפוליטי בשנת 77.

תנועת ארבע אמהות החלה מחאת אמהות נגד שהות צה"ל בלבנון, בסוף שנות התשעים, הביאה לסחף בדעת הקהל אשר לא איפשר לראש הממשלה דאז אהוד ברק להתעלם והובילה ליציאת צה"ל מלבנון. מחאה ציבורית מתוזמנת ומתוזמרת היטב הביאה לעסקת שליט בניגוד למדיניות מוצהרת של ראש ממשלה המכהן  נתניהו . 

לא רק מחאות על רקע צבאי היו כאן והובילו לשינוי. השינוי הדרמטי ביחס לקהילת הלהט"ב נובע ממהלך ארוך שנים של צעדי ומצעדי מחאה (שחלקם בעלי אופי פרובוקטיבי מתגרה ומיותר) והיום שינוי רדיקלי בדעת הקהל הביא לשינוי ממסדי וצודק ביחס לקהילה והעניק לה מגוון חירויות בסיסיות שלא היו לה בעבר. העובדה כי  בממשלה שמרנית מכהן שר הומוסקסואל מוצהר,  היא ביטוי  לשינוי התפיסה החברתית באשר לקהילה. וכן יש עוד כברת דרך ללכת, ועדיין אנחנו רחוקים מנקודת ההתחלה. 

המאבק לשיוויון מגדרי אף הוא רחוק מסיום אך לאורך התקופה בה הוא נוטל חלק בחיינו הציבוריים מעולם לא היה אלים והשיג הישגים מעוררי קינאה ברבות מהמדינות המפותחות די אם נזכיר כי בישראל כיהנה ראש ממשלה אישה שנים לפני תאצ'ר בבריטניה בוודאי לפני מרקל בגרמניה ובארה"ב עדיין ממתינים לנשיאה הראשונה. אך לא רק בקצה הפירמידה חל שינוי אלא לכל אורכה שיעור שיתוף הנשים במוקדי הכוח, בשוק העבודה, בדירקטוריונים, בכנסת, בבתי המשפט ובתקשורת עשו קפיצת דרך נחשונית שלא הייתה מתאפשרת אלמלא מחאה עקבית ונחושה .

מחאת האוהלים של דפני ליף שהחלה באוהל אחד במרכז תל אביב על אף שאיבדה מיקוד והפכה להפנינג המוני עם מופעי קיץ של טובי האומנים אמנם לא השיגה תוצאות  אך שינתה את השיח במשהו ויש שייחסו את השינוי בחוקי עבודה לאותה מחאה. 

כל אלה היו מחאות שקטות עם הפגנות  ושלטים אף אחת מהם לא הייתה אלימה ברוטלית ושלוחת רסן כמו החרפה שהתרחשה כאן השבוע.  חרפה אלימה שעשתה עוול למאבק צודק ועיכבה אותו מלהגיע לתוצאה אליה הוא שואף. 

לעומת כל אלה מחאות אלימות שאף אחת לא אלימה כמו זו שראינו השבוע כמו מחאת "זו ארצנו" בתקופת הסכמי אוסלו, המחאה הזכורה מהגג בסיני כנגד הנסיגה והסכם השלום עם מצריים או מחאות נגד הפינוי החד צדדי מעזה וצפון השומרון נחלו כשלון במבחן התוצאה. 


על מנת לרשום הצלחה המחאה – כל מחאה – צריכה לעבור במספר תחנות. 

ראשית הצלחה של מחאה תגיע רק כאשר היא תפרוץ את גבולות המוחים והציבור שהם באים לייצג אלא תגייס לשורותיה את תמיכתם של מי שאינו נחשב לשותפם המיידי מהקהילה ממנה היא באה, אלא הכרה ושיתוף מצד הציבור הרחב. האנשים ההגונים שיושבים על הגדר אשר קמים מהכורסה ומביעים תמיכה. 

על מנת  שזה יתרחש היא צריכה להתנחל בלבבות של חלקים נרחבים בציבוריות הישראלית, וכדי שזה יקרה היא צריכה להיות אותנטית ואמיתית. אחרי שהיא עוברת את דרך החתחתים הזו היא אמורה לתרגם את כיבוש הלבבות הזה לכוח פוליטי המחוייב למטרות המחאה ומרוכז במימושן.  

מנהיגי מחאה צריכים להבין כי אלימות מרחיקה מהם תמיכת הציבור הרחב, תמיכה שהיא הכרחית להצלחת המחאה למימוש מטרותיה.מי שרוצה כותרת בעיתון של מחר שינהג אלימות אך ישכיל להבין כי הוא מרחיק את התמיכה הציבורית ההכרחית כל כך להצלחת המהלך.  עליהם לנהוג בפיקחות פוליטית – פוליטיקה לה הם כל כך לועגים – הכרחית להצלחה. אחרי כל זאת עליהם להבין ששינוי הוא תהליך איטי  בדמוקרטיה.  אבולוציה לא רבולוציה. 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *